בשלהי הקריירה הפוליטית של דוד בן גוריון, לאחר שפרש ממפלגת רפ"י שאותה הקים במו ידיו, פורסמה באחד העיתונים היומיים קריקטורה על המנהיג הותיק.
בקריקטורה נראה בן גוריון, שהקים באותה עת את "הרשימה הממלכתית" שגם ממנה פרש לאחר זמן קצר, עומד עם פטיש גדול ומנתץ פסל גדול של דמותו הוא.
את הניתוחים הפסיכולוגיים של בן גוריון בשנותיו האחרונות נותיר לעת מצוא, אולם עצם התופעה שבה אדם מנתץ את מפעל חייו, או את המוסד שעל שמירתו הוא מופקד - אנחנו בהחלט מכירים.
דוגמה לתופעה הזו ראינו רק אתמול כאשר הוגשה תגובת היועץ המשפטי לממשלה לעתירת התנועה למשילות ודמוקרטיה בנוגע להליכים המשמעתיים נגד המשנה ליועמ"ש (הבוקר כבר בדימוס) דינה זילבר בעקבות הנאום הפוליטי שנשאה בכנס המכון הישראלי לדמוקרטיה בעודה בתפקיד.
על פני 12 עמודים התחמקו פרקליטי מחלקת הבג"צים מלהשיב בשם היועמ"ש לשאלה אחת פשוטה: מדוע לא ננקט שום צעד משמעתי נגד דינה זילבר, מי שהיתה אחת מבכירות מערכת החוק, וזאת למרות שלכאורה עברה על תקנות שירות המדינה.
כדי להצדיק את ההתחמקות הזו בנו היועץ ואנשיו טיעון משפטי לולייני עד כדי מבוכה: עד אתמול בצהריים, כשניתנה החלטת היועץ שלא לנקוט כל צעד משמעתי נגד זילבר - העתירה היתה עתירה מוקדמת, כי עוד לא היתה החלטה לעתור נגדה. אתמול, לאחר שההחלטה כבר ניתנה, העתירה הפכה לתיאורטית - כי באותו ערב סיימה זילבר את תפקידה כמשנה ליועמ"ש ופרשה משירות המדינה.
אגב, אל תתרשמו מהטיעון הלולייני, אפילו כשלעצמו מדובר בטיעון שגוי: הליך משמעתי נגד עובד מדינה ניתן לפתוח עד שנתיים לאחר שסיים את עבודתו. למרות זאת מנדלבליט ביקש לדחות את העתירה על הסף, משל היה מדובר בזבוב טורדני שצריך לנפנף מעל פניו.
מסתבר שיש עובדי מדינה פשוטים, כאלו שהתקנות חלות עליהם, יש רבני ערים שכאשר הם משמיעים התבטאויות פוליטיות בג"ץ דורש להעמיד אותם לדין משמעתי, ויש מיוחסים, אנשי הייעוץ המשפטי לממשלה: להם מגיע מסלול מיוחד של טיוח.
שהרי מה אמר למעשה מנדלבליט בתגובתו לבג"ץ? אני מרחתי את ההחלטה בעניין זילבר, וכעת - לא רק שאי אפשר לעתור נגדי - אני אפילו לא חייב הסברים ברורים על ההחלטה שלי. די בכך שהחלטתי לא לעשות כלום בעניין זילבר, ותצטרכו להאמין לי שהחלטתי נכון.
אם יש משהו שמנתץ את האמון במערכת אכיפת החוק זו היא התשדורת הזו שלפיה אנשי המערכת כדוגמתה של דינה זילבר הם מעל החוק. האופן שבו טיפל מנדלבליט בהתבטאותה של זילבר, הצורה בה הוא מרח את הנושא וטאטא אותו מתחת לשולחן, יוצרים חוסר אמון בסיסי במערכת הזו ובאופן שבו היא פועלת.
כאשר מערכת האכיפה ומנדלבליט בראשה פועלים בצורה שכזו, אין להם את הזכות לדרוש מאף אחד להתייחס באמון לטענותיהם ולהחלטותיהם. הם אלו המנתצים את אמון הציבור במערכת הזו, ואת התלונות אין להם להפנות אלא אל עצמם