דיווחים על זריקות אבנים במוקד בנימין הם מעשים שבכל יום, ולא פעם אחת ביום. בדרך כלל הם נגמרים בסיור צבאי שמגיע למקום בעצלתיים - הרבה אחרי שהזורקים כבר נמלטו - פורק מהג’יפ, מכין קפה ומדליק סיגריה עד שנדמה כי העניק ביטחון מספיק לגזרה. אך דיווח שגרתי לכאורה שהגיע בצוהרי יום שני למוקד הפך עד מהרה לאירוע שיא כשהתעורר חשד לזריקת אבנים מהצד היהודי. במקרה הזה שני בלשים מהמפלג הלאומני של היחידה המרכזית ביהודה ושומרון, יחידת חקירות העילית המוכרת יותר בשמה ימ"ר ש"י, פתחו במרדף ארוך ומלא אדרנלין אחרי רכבם של חמישה נערי גבעות, מרדף שהסתיים במותו של אהוביה סנדק מבת עין ופציעתם של ארבעת חבריו.
הנוהל בימ"ר ש"י די מוכר. בימים שלאחר פיגוע רצחני הכוחות פרושים באופן מתוגבר כדי לאתר ולסכל ניסיונות של נערי גבעות לבצע תג מחיר. כך היה גם ביום שני, יום למחרת הרצח האכזרי של אסתר הורגן הי"ד ביער ריחן הסמוך לביתה בטל מנשה. בלשי הימ"ר הגיעו בתוך זמן קצר לנקודה שבה נזרקו האבנים והחלו במעקב אחרי הרכב הנמלט של הנערים. נכון לעכשיו, לא ברור מאיזו נקודה החל המעקב, באיזה שלב הוא הפך למרדף וכמה רכבים השתתפו במרדף הזה לכל אורכו. בכל מקרה, בשל טווח הזמן שבין הדיווח להתהפכות, ברור כי המרדף ארך זמן לא קצר.
התמונה מתחילה להתבהר סמוך ליישוב כוכב השחר. כמה מאות מטרים לפני הפנייה שמובילה ליישוב מכביש אלון, ישנה פנייה לכביש צדדי שמוביל לבסיס הצבאי בבעל חצור. הרכב של הנערים פנה לשם במהלך המרדף, כנראה במטרה לחמוק מרכבם של הבלשים ולהמשיך עד לקצה השני שלו שמתחבר לציר 60 סמוך לעפרה. אלא שכמאה מטרים אחרי הפנייה סטה הרכב מהכביש, התהפך כמה פעמים ונעצר.
דפוס הניגוח אינו חדש
צוותי רפואה שהוזעקו והגיעו למקום במהירות מהיישוב כוכב השחר, מצאו לפניהם ארבעה נערים שכובים על הרצפה כשידיהם אזוקות מאחורי גבם. הצוותים נתנו טיפול ראשוני לפצועים, וביקשו מהשוטרים להעביר את האזיקים לקדמת הגוף כדי לאפשר להם לבצע קיבוע גב. בנסיבות שאינן ברורות עדיין, אהוביה סנדק ז"ל נשאר באותו זמן בתוך הרכב ולא קיבל טיפול מהצוות הרפואי. אין לדעת אם הוא היה עדיין חי באותו זמן או לא, אבל רק לאחר שעה ארוכה הנוכחים בזירה הבחינו בו וקבעו את מותו. בשל הנסיבות החמורות גופתו הושארה בזירה לצורך בדיקות של מעבדת זיהוי פלילי שהגיעה לשם כמה שעות מאוחר יותר. ארבעת הפצועים פונו לבית החולים הדסה הר הצופים כשהם מלווים במספר גדול של בלשים מהימ"ר ועברו שם את הבדיקות הנדרשות. בשלב זה התחילה דרמה סביב הזירה.
אל מקום ההתהפכות התחילו להגיע עורכי דין מטעם ארגון 'חננו', בוחן תנועה פרטי שהביאו איתם, אנשי ביטחון ורפואה מהמועצה וצלמי עיתונות. לכולם ציפתה הפתעה: כוחות משטרה חסמו את הציר מתחילתו ומנעו התקרבות למקום האירוע. השמועה על הסגירה ההרמטית של הזירה, כמו גם ההבנה שמדובר באירוע שהתרחש בכביש צדדי ולא היו לו עדי ראייה מלבד הבלשים והנערים, התחילה להתפרסם בכלי התקשורת. החששות שקיימים באירועים מהסוג הזה גרמו לחבר הכנסת בצלאל סמוטריץ’ לעזוב את הכנסת ביום קריטי של הצבעות על דחיית התקציב ולעשות את דרכו למקום האירוע.
"קיבלתי טלפון ממישהו שנמצא בזירה שאמר שהמשטרה לא נותנת לצלם", משחזר חבר הכנסת סמוטריץ’, “זה כמובן עורר חשש, כי אנחנו מכירים כבר את היכולת של המשטרה לטייח אירועים כאלה כמו באום אל־חיראן ואחרים. אני מאמין שהפיקוח הפרלמנטרי צריך להתקיים גם מחוץ למשכן, החסינות שלנו היא לא פריבילגיה אלא חובה שאני רואה לעצמי לוודא שדברים מתנהלים כסדר".
סמוטריץ’ ניסה להיכנס לזירה, אך שוטרים שהיו במקום ניסו למנוע זאת ממנו תוך היאבקות פיזית. זאת בניגוד לחוק המקנה לחבר כנסת חסינות ומאפשר לו כניסה חופשית לכל מקום ציבורי, למעט במקרים שעלולים לפגוע בביטחון המדינה. סמוטריץ’ הצליח להיכנס לבסוף, והמראה שנגלה לעיניו רק העלה את רף החשדנות כלפי האירוע. "אני רוצה להיזהר מתאוריות קונספירציה”, הוא אומר בזהירות. "המשטרה בוודאי לא רצחה, איש לא רצה במכוון להרוג. אבל ברור עובדתית שהייתה התנגשות בין הרכב של הבלשים לרכב של הנערים, רואים את הרכב המשטרתי פגוע בחזית. הרכב של הבלשים בוודאי נגח ברכב הנרדף, וצריך לחקור אם בכוונה או לא”.
הכניסה של סמוטריץ’ לזירה הביאה איתה אחרי זמן קצר גם שטף של תמונות מהמקום, שבהן רואים בבירור את הפגיעה בחזית הרכב של הבלשים. הממצא הזה מתאים לגרסתם של הנערים העצורים שנסעו ברכב, כפי שסופרה לעורך דינם מטעם ‘חננו’, נתי רום. “מרשיי טוענים שניגחו אותם מאחור וכתוצאה ישירה מכך רכבם סטה מהכביש”, הוא אומר ל’בשבע’. "זה כביש נידח שאין בו סכנה מיוחדת ולא היו בו נוסעים אחרים מלבד שני הרכבים. לנו ברור שפשוט ניגחו אותם במהירות גבוהה והרכב התגלגל כמה פעמים”.
למרות הממצא הברור בזירה, המשטרה לא חזרה בה מההודעות שפורסמו בתחילה, שלפיהן מדובר ב"תאונה עצמית" ושהרכב של הנערים התהפך בעקבות נהיגה פרועה שלהם. גם בהארכת המעצר בבית משפט השלום בת ים, מתאר רום, דבקה המשטרה בגרסתה כי לא התקיים כל מגע בין שני הרכבים. “משטרת ישראל המשיכה בניסיון הטיוח שלה. הדבר היחיד שהם אמרו בדיון הוא שלא היה ניגוח של הרכב שבו נמצא ההרוג, אבל כששאלנו אותם על המכה שספג רכב הבלשים מקדימה, מדוע הבלשים לא נעצרו, כמה ניידות השתתפו במרדף ומדוע נחסמה הזירה הרמטית – הם ענו על הכול בתשובה הלקונית שהפרטים תחת חקירת מח"ש. מעניין שלהגיד שלא היה ניגוח הם ידעו, וזה לא תחת חקירת מח"ש מבחינתם".
ההכחשה העקבית של המשטרה נסתרת לא רק על ידי הממצאים בזירה. ההיסטוריה המבצעית של ימ"ר ש"י מלמדת על לא מעט מקרים שבהם השתמשו בלשים בניגוח רכבים על מנת לעצור חשודים. על פי תחקיר שערך אלחנן גרונר מ’הקול היהודי’, בחודש אב האחרון רכב בילוש פגע במכוון ברכב של נערים סמוך לכוכב השחר, לפני כשנתיים דיווח ארגון 'חננו' על פגיעה של בלשי ימ"ר ש"י בקטנוע של נער בגוש שילה, וחצי שנה קודם לכן דווח על התנגשות דומה בקטנוע ביצהר על מנת לעצור את רוכבו במעצר מנע לרגל מצעד הגאווה שחל באותו יום. כל אלה מצטרפים למקרה משבוע שעבר שהסתיים רגע לפני אסון, כאשר בלשים שחשדו בתושב האזור שהפר צו מנהלי סטו מהנתיב הנגדי לנתיב שבו נסע התושב וגרמו לו לבצע בלימת חירום, שנגמרה סנטימטרים מתאונה חזיתית.
כדי להבין האם השוטרים פעלו כחוק והאם פעולת הניגוח היא חלק מהנוהל במהלך מרדף משטרתי, חזרנו לדיון שהתנהל בבית המשפט העליון לפני עשור, ובו הורה בית המשפט למשטרה על פי בקשת הסנגורים לחשוף את "נוהל מרדף אחר רכב נמלט" שהיה נחשב מסווג עד אז. על פי הנוהל, חשד לסיכון חיי אדם בנתיב תעבורה מצדיק פתיחה במרדף, וחשד לזריקת אבנים עונה לכאורה על ההגדרה החוקית הזאת. ברם, חיפוש מדוקדק בכל 12 עמודי הנוהל אינו מעלה אפילו פעם אחת את המילה ניגוח או כל מגע פיזי אחר בין כלי רכב. הדרכים לסיום מרדף המצוינות שם הן על ידי מחסום יזום או האטה ועצירה של כלי הרכב הנמלט, בשום אופן לא ניגוח.
"יש נוהל מאוד ברור למרדף, בדיוק כדי למנוע מקרים כאלה”, טוען סמוטריץ’ נחרצות. "אסור לנגוח ברכב. אם הם עשו את זה בכוונה הם צריכים לשבת שנים ארוכות מאחורי סורג ובריח. אני לא רוצה לקבוע מסמרות, אבל בוודאי היה מפגש בין הרכבים בשלב כלשהו”.
"הבן שלי בכה ואמר: הרגתם אותו!"
את נ’, אמו של אחד הקטינים שהיו ברכב, תפס האירוע בהפתעה גמורה. בנה היה צריך לחזור לישיבה שבה הוא לומד באזור הצפון, אך התעכב בגלל בדיקת קורונה שהיה עליו לערוך על פי נוהלי הישיבה. במהלך סוף השבוע שהה במאחז עוז ציון, אך בלילה שלפני האירוע הטראגי שהה ככל הנראה עם חבריו במאחז מעוז אסתר הצמוד ליישוב כוכב השחר.
"באחת וחצי בעלי מתקשר ומספר לי שבננו וחבריו נסעו ברכב ורדפו אחריהם עד שהרכב התהפך", היא משחזרת. "הוא הרגיע אותי ואמר שהבן שלנו נפצע קל והוא בהדסה הר הצופים, אבל עדכן אותי גם שככל הנראה יש הרוג. הייתי בחרדה מהסיפור הזה, זו חבורה קרובה. נסעתי להדסה הר הצופים, ושם לכל אחד מהילדים היו צמודים שני שוטרים. התברר לנו שעוד בזירת האירוע אזקו אותם, עוד לפני הפינוי. הייתי לידו, אבל אסור היה לי לדבר איתו בלחש. ראיתי שהוא מאוד עצוב כי הוא חשד שקרה משהו לאחד החברים. הוא לחש לי ‘כולם בסדר?’, ואמרתי לו ‘לא יודעת’ כי לא רציתי שישמע כך את הבשורה. השוטר נזף בנו שאסור לנו להתלחש, ומאותו רגע הוא התכנס בתוך עצמו”.
הניסיון לגונן על הבן לא ארך זמן רב, והאם הבינה שעליה לספר לו לפני שהשמועה תגיע. "היינו כבר חייבים להודיע לו”, היא מספרת. "הבת שלי שהיא פסיכולוגית באה ונכנסנו לחדר יחד עם שוטרים, הוא ישר הבין מה קרה. הוא שאל אותי ‘זה גמור?’, אמרתי ‘כן’ והוא ממש התכנס ובכה קצת. הוא היה מלא זעם על מה שקרה ועל השוטרים. הוא נעמד ואמר לשוטרים ‘אתם הרגתם אותו’, ובתגובה השוטר צעק עליו בגסות ובחוסר רגישות”.
אחרי סדרת הבדיקות הועברו הנערים כשהם אזוקים אל תחנת המשטרה בשער בנימין. ההורים המשיכו בנסיעה לשם, אך הופתעו לגלות כי מאותו רגע לא יתאפשר להם עוד לראות את הבנים. נ’ נשארה מחוץ לתחנה עד קרוב לחצות, יחד עם חברים מהיישוב שהצטרפו, וניסתה לחזק את בנה באמצעות מגפון. למחרת הם הובאו להארכת מעצר, והשופט החליט להאריך לכולם את המעצר עד יום חמישי.
"ברור לנו שהם רוצים לעשות מאמץ עליון לתפור לנערים תיק, כי זו הדרך שלהם להוציא את השוטרים טוב ולהצדיק את התאונה”, אומרת נ’. “המשוואה אומרת שככל שהנערים עשו דברים יותר חמורים, כך הפגיעה של השוטרים בהם תיעשה פחות חמורה. אני מאוד חוששת שהחקירה של מח"ש לא תוציא את האמת לאור. אנחנו דורשים ועדת חקירה חיצונית ובלתי תלויה, גם למקרה הזה וגם להתנהלות של ימ"ר ש"י בכלל. דינו של ימ"ר ש"י להיסגר, הם פועלים מתוך שנאה ושטיפת מוח ומתירים את דמם של הנערים האלה".
"אי אפשר לבחון את המקרה הזה במנותק מהמציאות הכוללת של אפליה ואכיפה בררנית ביו"ש נגד יהודים", אומר חבר הכנסת סמוטריץ’, "זה התחיל עוד מוועדת שמגר אחרי רצח גולדשטיין והצוות המיוחד של שי ניצן. צריך גם לזכור לדיראון עולם את בוגי יעלון, שכשר ביטחון אחרי אירוע דומא הכריז על הנערים האלה שהם ארגון טרור. אסור לשכוח ואסור לסלוח לו על העיוות הזה. יש תחושה שאם הם כבר מחבלים אז לא נורא, אז מחבל אחד נהרג. אין את ההבחנה הפשוטה בין אוהב לאויב. צריך לזעוק מרה על האדישות שבה מקבלים את העובדה שנער גבעות נהרג”.
סמוטריץ’ סבור שמהטרגדיה הנוראה של מות הנער אהוביה סנדק יכול לצאת גם תיקון גדול, בדמות פירוק המפלג לפשיעה לאומנית בימ"ר ש"י. “את ימ"ר ש"י והמחלקה היהודית צריך היה לסגור אתמול. לא רק שהם כושלים כבר עשרות שנים, הם רק גורמים לנזק ומגדילים את מעגל האלימות. אלה גופים טיפשים ומגושמים כמו פיל בחנות חרסינה. צריך לעסוק בחינוך ושיקום ולא ברדיפה. אלה נערים שאומנם טועים, ואני לא מקבל את ההתנהגות הזאת, אבל הם באים ממקום של אהבת הארץ ואידיאלים”.
למרות המאמצים שהשקיע בפיקוח ובליווי של החקירה, סמוטריץ’ מסיים בנימה לא אופטימית באשר ליציאת האמת לאור. "יש לי חשש גדול, אני לא רגוע לגבי החקירה הזאת”, הוא מודה. "הניסיון של המשטרה למנוע ממני כניסה לזירה והעובדה ששני השוטרים לא נעצרו למרות החשדות החמורים נגדם לא משדרים אמון. כשהייתי בשטח דיברתי עם שני חוקרי מח"ש וגם הרמתי טלפון לראש מח"ש קרן בן מנחם כדי שיידעו שאני עוקב. אבל אין לי דרך לוודא וההיסטוריה של מח"ש לא מרגיעה אותי. אני מאוד מקווה שבמקרה הזה זה ייחקר עד הסוף".