כולנו מכירים את המדרש מפרשת השבוע החולפת, האומר שיעקב ויוסף למדו יחד את פרשת עגלת ערופה לפני שנפרדו. הלימוד היה כה משמעותי ליוסף עד שעשרים ושתיים שנה לאחר מכן הוא בוחר לרמוז לאביו על קיומו על ידי שליחת עגלות שיזכירו לאב את אותה חוויה לימודית מכוננת.
מה היה כה משמעותי בלימוד זה? מה המסר הטמון בפרשה זו שליווה את יוסף במשך כל אותן שנים מורכבות בהם נאלץ לפלס את דרכו בחושך ללא אב מלווה?
פרשת עגלה ערופה מחדשת חידוש מהפכני. כאשר מתבצע מעשה מתועב של רצח הוא לא מטיל כתם רק על היחיד שביצע את המעשה, אלא הוא מטיל כתם על כל החברה. התורה מחנכת אותנו שזקני העיר צריכים ליטול על עצמם את האחריות כנציגי העיר, ולצאת אל זירת הרצח. הם אינם יכולים להשאר צפונים במגדלי השן שלהם ולהפטיר כדאשתקד, הם אינם יכולים לפטור את עצמם בהטלת האחריות על עשב שוטה שצמח לו בערוגה. עליהם, כנציגי הציבור, להבין שהרצח ארע בגלל אוירה קלוקלת השוררת בעירם, תפיסות עולם שגויות שהשתרשו במחוזותיהם.
יעקב לומד עם יוסף את הפרשה הזו, ויוסף נושא את המסר כמכוות אש על ליבו. הוא יודע שההתנכלות של האחים אליו היא תולדה מאוירה של שנאה, והמכירה אינה מאורע מקרי אלא זהו זרע של יחס מתנכר שגדל וצמח עד שהניב את הפירות הבאושים הללו. ואין מרגוע בכך שלאחים הקדושים, שבטי י-ה, היו נימוקים למעשיהם.
זהו מסר רב עוצמה שראוי לו להדהד היטב בתקופה זו. אותו שוטר שנהג באופן שנהג עד שגרם למותו של נער מנערי הגבעות לא עשה כן על דעת עצמו, הוא ניזון מיחס מזלזל לנוער זה. דלגיטמציה רבת שנים, אוירה של ניכור וריחוק הולידו את פרי הביאושים הזה. כאשר ישנם שממהרים לגנות כל מעשה של מי שמשוייך לציבור זה, מבלי לחקור ומבלי לבדוק, אזי אין להתפלא שמגיעים לדרגות שפל שכאלה.
אל לנו להתפס רק לשאלה, החשובה לכשעצמה, מי עשה ומה עשה באותו יום בכבישי בנימין. עלינו להתמקד בשאלה העקרונית כיצד אנו מתייחסים לנוער זה. האם אנו רואים את האהבה שלהם לארץ? את הדביקות שלהם ברגבי אדמתה? האם אנו חשים את הלהט שלהם להרים את כבודם של ישראל? האם אנו לומדים מהם את המשמעות העמוקה של ערבות הדדית? האם אנו מתרגשים מהמאמץ האדיר שלהם לשמור על קדושה וטהרה?
כאשר נעמיק להתבונן בצדדים הטובים והנפלאים שלהם, אזי גם כאשר נבקר מעשים מסוימים שלהם נוכל לעשות זאת מתוך אהבה והערכה בשום שכל ובישוב הדעת. או אז, לאחר תיקון זה, נוכל לרחוץ ידינו ולומר 'יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם'.
הכותב מכהן כראש כולל הדיינות שדרות, ראש כולל הדיינות אור יוסף בבית חג"י, ואב"ד בבית הדין לממונות הר חברון.