דיאלוג תמידי

במקביל לתחום הבמה, במשך עשר שנים חינכתי במקום שגידל אותי - מכינת פדואל. בוקר אחד, באחד משיעורי האמונה, אני רואה שאחד מהכוכבים של המחזור, שלא ממש היה ער בדרך כלל בבקרים בימים כתיקונם, הגיע לשיעור עם קלסר וכלי כתיבה. הוא נעמד מולי בעמידה בטוחה ואמר: "תלמד אותי איך!"

"איך מה?" עניתי.

"איך הגיוני שאתמול שיחקנו במגרש ומישהו בעט בשלומי (שם בדוי) וסובב לו את הרגל, ממש הוציא את הקרסול מהמקום, ובמקום ששלומי יכעס ויקלל הוא רק צעק: 'תודה לך ה' תודה לך ה'!'. אני מכיר את שלומי מילדות", הוא המשיך, "הוא פשוט לא אחד כזה, וגם כשפינינו אותו לחדר מיון כל הדרך הוא בכה מכאב ואמר תודה ה'. עכשיו אתה תלמד אותי איך שלומי נהיה כזה. אני רוצה גם".

ניסיתי לנשום ולהיזכר מה אני אומר לעצמי. הסברתי לו שכולו מתיקות וכמה יקר הרצון שלו ושהכול טמון בקטנות. ה' לא מנסה אותנו מיד בניסיונות של אברהם אבינו, אלא לאט לאט. למשל, אתה מתעורר בבוקר ונתקל עם הזרת בשפיץ של הקיר. זה בהחלט ניסיון. האם אתה מאמין שה' מיטיב איתך או לא? או שאתה נכנס להתקלח והדלקת את הדוד ואין מים חמים כי כולם גמרו לך את המים. אתה כועס על בני המשפחה, או מנסה לראות אפילו כאן את הדיבור של ה'?

הסברתי לו שעלינו ללמוד מה הוא מנסה לרמוז לנו ולהסיק מכך מסקנות פשוטות וטכניות, ואולי אפילו עמוקות ותודעתיות. וכך עם הזמן אנחנו עולים שלב אחרי שלב בשיחה הזאת עם הקב"ה. מה שבטוח יש כאן דיאלוג תמידי ודיוק מלמעלה. ככה זה, כמו בצבא, מתרגלים על יבש ורק אחר כך על רטוב. חייל עובר אינסוף תרגילים ומטווחים ואימונים למקרה שייתכן שיקרה בעתיד. הוא מבין שברגעי האמת, במאני טיים, כל ניסיון קטן שצבר יעזור לו לנצח.

לפני כעשרה חודשים, ברביעי במרץ, התארגנתי לי כמו בכל יום ויצאתי מהבית לחזרות בתל אביב, הפעם עם שמעון בוסקילה. באמצע החזרה בישרו לנו שמגבילים את ההתקהלויות ל־5,000 בני אדם. "אין מצב, לא ייתנו לזה לקרות", חשבתי לעצמי. אחרי שבוע הגבילו למאה בני אדם. לא האמנתי. אחרי כמה שעות אני מקבל הודעה מהמפיקה, שהיומן שהיה מפוצץ בהופעות חודשים קדימה נמחק כולו.

באמת שברגעים ההם לא ידעתי על מה לחשוב. הכול נעלם. התאדה. מה יהיה על הפרנסה שהלכה או על הפרידה מהבמה ואולי על האי־ודאות, על אישה בהיריון ושישה ילדים בבית? ניסיתי לחשב מסלול מחדש כמה שיותר מהר. ארבעה ימים אחר כך הייתה הופעה של חנן בן ארי עם הלהקה על במת זאפה הרצליה במיזם של קשת 12. רק שבמקום קהל היו צלמים, במאי, מפיקה וכמה אנשי צוות.

עלינו על הבמה המוזרה, אמרנו "לשם ייחוד" והבטחנו לעצמנו לתת הופעה עם כל הלב כאילו הזאפה מפוצצת באנשים. השיר הראשון נגמר וכלום, דממה. אין מחיאות כפיים. השיר השני נגמר, ושקט. כבר שני עשורים אני נמצא על הבמה ובחיים לא חוויתי דבר כזה. זה היה מוזר, אבל נלחמנו בזה בכל הכוח. נתנו הכול. כשירדנו מהבמה חלקנו חוויות. הרגשנו שזו ההופעה הכי קטנה ונטולת קהל שלנו, ועם זאת היא הייתה ההופעה הכי גדולה ומלאת קהל שהייתה לנו. 350,000 צופים בטלוויזיה - ואין מחיאת כף אחת באולם. זו הייתה תחילתה של תקופה חדשה בתחום הבמה. במקום לעבוד דו־סטרי ולחוש באינטראקציה עם הקהל עברנו לזומים וללייבים, ששם אתה רק שופך אהבה ומוזיקה לתוך נשמות בשלט רחוק, מתפלל שהן יצליחו לחדור ולעבור את כל המסכים עד שיפגשו בנקודה הפנימית של הצופה.

ובחזרה לשלומי והקרסול הכואב. כמוהו גם אני מנסה כל חיי לתרגל את הקטנות. בקבוצת הווטסאפ של חנן בן ארי יש ביטוי שהכנסתי לסלנג: "הכול מדויק אצל ה' יתברך". נכנסה הופעה? "הכול מדויק אצל ה' יתברך". התבטלה הופעה? "הכול מדויק אצל ה' יתברך". האם אני מאמין בכל ליבי בכל רגע שזה כך ושהכול מדויק ומאיתו יתברך? התשובה הכנה והאמיתית היא שלא. אבל אני מאוד מאוד רוצה להאמין בזה.

הוא טוב איתי, איתנו, ומדויק. הגעתי למציאות שחשבתי שהבנתי את הקטע, שאני כבר עומד בניסיונות, שאני מכיר את המהלך. גאווה בחסות האגו. עד שהגיעה הקורונה - באה המציאות ועוררה את זיכרוני. השבוע חוויתי כאב עצום כשסגרתי את להקת החתונות שלי, להקת ארמונ־יה, שפעלה קרוב ל־15 שנה וזכתה לשמח יותר מ־1,400 זוגות. מחיר כואב. ניסיון. אבל "הכול מדויק אצל ה' יתברך", מלמלתי לעצמי.

בחודשים האחרונים שמעתי עשרות תיאוריות קונספירציה על הקורונה: הסינים, G5, מזימה של ביל גייטס ומה לא. פסוק אחד מהפרשה האחרונה מאפס אותי תמיד: "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים". יוסף הצדיק יכול היה להמציא אלף ואחת סיבות למה הכול קרה לו, אבל הוא יודע שמעל כל הטבע יש בוס. יש מנהיג לבירה. והוא לוקח את כולנו למקום טוב יותר, עם ובלי הופעות חיות, עם מרק עטלפים וחיסונים שנויים במחלוקת, באמפי שוני או בזום.

מספרים שפעם שלחו נהג לאסוף את האדמו"ר מפיטסבורג, וכשהאדמו"ר נכנס לרכב הוא הופתע לגלות שמול המושב שליד הנהג יש הגה צעצוע מחובר לתא הכפפות. "מה זה?" שאל האדמו"ר. "זה?" ענה הנהג, "זה הבן שלי והשטויות שלו... תמיד כשהוא נוסע איתי הוא קופץ עליי ורוצה לנהוג, נוגע בהגה ומזיז לי את הרכב ונוגע במוט ההילוכים. אז היה לי רעיון: חיברתי לו הגה צעצוע במושב שלידי, ובכל פעם שהוא רוצה הוא יושב לידי ונוהג. הוא מבסוט כי הוא חושב שהוא נוהג, הוא צופר ומסובב את ההגה לאן שבא לו. מה שהוא לא יודע זה שאני הוא זה שנוהג באמת". חייך האדמו"ר הקדוש ואמר: "כך נוהג הקב"ה איתנו".

אז כן, אני בהחלט יודע את גבולות ההשתדלות. ובכל זאת, הלוואי שמדי פעם בין הופעת זום לחיסון ובין סגר למערכת בחירות אסתכל מדי פעם על הנהג שלידי, ואשתדל לזכור שעם נהג ואבא שכזה אני לגמרי בידיים טובות.

הכותב הוא גיטריסט, מפיק מוזיקלי, במאי ובעלים של סטודיו סולם יעקב