הרב שי פירון
הרב שי פירוןצילום: קרן גפן

ארבעה ראשי שנים הם, לא פחות ולא יותר, וראש השנה לבריאת האדם ולמניין השנים הוא באחד בתשרי. לצערנו, על אף ששבנו לארצנו וכוננו בה את מדינתנו, גדול, גדול מדי, השימוש בתאריך הלועזי. חובה קדושה מוטלת עלינו להימנע משימוש מופרז בתאריך הלועזי, אך אל לנו להסתתר מפני מציאות החיים הדורשת ממי שחייו במוקדי המסחר והעשייה להשתמש גם בו. אלא שהשנה, ראש השנה האזרחי הוא גם ראש השנה למגפת הקורונה.

לפני שנה פרצה בסין המגיפה שטלטלה את העולם. זו הייתה שנה מרובה באתגרים, מעוררת מחשבות, מטלטלת. הבקשה להעלות כמה מחשבות על השנה שהייתה מהווה אתגר עמוק, מפני שאנו עדיין בתוככי המגפה. אומנם ניצני האופטימיות הנצו, אך נכון לזמן כתיבת שורות אלה מספר החולים הולך ועולה, הסגר השלישי בעיצומו, הסכנה הכלכלית לא חלפה ויש מי שאיבד את מטה לחמו. ואף על פי כן אני מבקש להעלות כמה מחשבות כמצע לדיון.

משבר האחדות

זו הפעם הראשונה שלא הצלחנו להתאחד סביב מלחמה. עד כה מלחמות, אירועים ביטחוניים חמורים ומשברים לאומיים הפכו לשעתה היפה של הישראליות. הסולידריות הופיעה במלוא הדרה. ברית הגורל וברית הייעוד חברו זו לזו והפכו לכוח המחץ של החברה הישראלית, תחושה שאל לנו להניח איש לרעהו. אלה היו רגעים שבהם נשכחה המחלוקת והחשיבה המגזרית פינתה את מקומה לאהבת אחים פורצת גבולות. כל זה קרה כשהאויב הגיע מחוץ לגבולות הארץ. זו הפעם הראשונה שהאויב בתוכנו, והוא מפלג בינינו.

מגפת הקורונה הובילה להחרפת החשיבה המגזרית ולניסיונות של כל קבוצה לשפר את מצבה גם על חשבונן של קהילות אחרות. אין להתעלם מגילויים של התנדבות והושטת יד, אבל בה בעת הקורונה העמיקה את הפיצול שבין החלקים השונים בחברה. השימוש בהאשמות כוללניות נגד קהילות ומגזרים כאילו הם מפיצים את המחלה, ובה בעת התנהגות לא ראויה של קבוצות שלמות באוכלוסייה כאילו אחרינו המבול, מהווים תמרור אזהרה אדום. חוסר הקבלה של ההנחיות הוא גם ביטוי לכישלונה של המשילות, לאובדן האמון ביושרה של הממשלה, ואולי גם ביטוי אידיאולוגי לחולשה שבברית הישראלית. מי שיתעלם מכל אלה עלול לשלם מחירים כבדים גם במלחמה מן הסוג המוכר. אנחנו במשבר.

חשיבות המשילות

בתקופה זו הופר החוזה שבין האזרח, הקהילה לסוגיה והמדינה. אזרחים רבים מרגישים שהמדינה לא סייעה להם ברגעי האמת. הם שילמו מיסים, שירתו בצה"ל, מילאו את חובותיהם וברגע האמת המדינה לא הייתה שם בשבילם. התגובות היו מהוססות ומאוחרות. העובדה שלא מעט החלטות התקבלו בחצות הלילה גרמה להתערערות האמון שבין האזרח למדינה. הציפייה של בעלי העסקים הקטנים לקבל תמיכה מינימלית, הבדידות שאפיינה קשישים ומבודדים ועוד. אולם בה בעת גדל משקלה של הקהילה, וגברה התחושה שאנחנו נדע לדאוג לעצמנו טוב יותר מהשלטון המרכזי. "תנו לנו לטפל בחינוך", "תנו לנו לבצע בדיקות", "תנו לנו לנהל את המגבלות והסגרים ביישוב ובעיר שלנו".

פרט לשאלת היעילות, אין לזלזל בשאלות הלאומיות הכוללות שמעוררת גישה זו. מה מקומה של המדינה? מה מקומה של הממלכתיות? ומה תעשינה קהילות מוחלשות? מי ידאג להן?

שמחה קטנה גדולה

גם אתם הייתם בחתונת קורונה? גם אתם למדתם שקטן הוא למעשה גדול וששמחה היא מעשה פנימי? שאין צורך לבזבז כספים מיותרים על חתונות מרובות משתתפים? שלא חייבים מאות צעירים במעגלי הרוקדים? שבחתונה יש אור גדול ובניין הבית ואהבת הנצח זוהרים באור יקרות? שלא חייבים להזמין את כולם ואיש לא ייעלב וכולם יבינו וישלחו ברכה חמה?

האם בימים שאחרי הקורונה נחזור לסורנו? האם נחזור אל החתונה שהייתה? האם לא למדנו את העובדה שקטן זה גדול, ולפעמים גדול זה קטנטן?

התחדשות החיים הרוחניים

כל חיינו התרגלנו לריטואל דתי. יש בית כנסת, יש תפילה, יש מערכת שיעורים קהילתית תומכת. התפילה בשעה קבועה ואני אחד ממאה. אגיע כשאגיע, אהיה נוכח ואעלה לתורה אחת לשנה. ופתאום, כמעט בכל שבת אני עשירי למניין ומוטלת עליי אחריות גדולה. רבים הפכו לגבאים, לחזנים ולבעלי קריאה.

ממניינים גדולים ומרובי משתתפים חזרנו אל השטיבלים, המניינים הקטנים שאחריהם יש קידוש קטן ואחוות אחים משפחתית. התפילה הפכה נקייה מעטיפות של כבוד וכיבוד.

ובימים של סגר מוחלט נאלצתי לבחון את עצמי: האם אני הולך לבית הכנסת או שמא אני הולך להתפלל, לעבוד את ה' בעצמי, מתוכי. אנשים רבים, כאלה שהתמידו שנים רבות לפקוד את בתי הכנסת שלוש פעמים ביום, נאלצו לבחון את עצמם כשהם מתפללים לבד. יש מי שגילו שהם לא יודעים להתפלל או שהתפילה שלהם קצרה ודלה, ויש שגילו שדווקא כך הם מתפללים באמת.

הקורונה מאתגרת את החיים הרוחניים שלנו, את שגרת חיינו. האם יש מי בסביבתכם שמרגיש שהתפילה היותר קצרה בראש השנה וביום הכיפורים הייתה דווקא מרוממת?

האם אין בנו געגוע להיכלי הקודש? לעוצמת "ונתנה תוקף"? בוודאי שיש! ואף על פי כן, אם נתחמק מהשאלות המאתגרות הללו לא נוכל להרוויח חיים רוחניים עשירים יותר, וחבל.

ביישובים רבים התנהלו דיונים על גובהה של המחיצה ועל מקומן של הנשים בבית הכנסת. ובחלק מהיישובים הללו, שבת אחר שבת, הוציאו בני המשפחה כולם יחד את הכיסאות לפתח הבית וישבו זה לצד זו. אפשר להדחיק, לבטל, לצמצמם, לומר שרק מעטים נהגו כך, שזה לא מייצג. אבל החוויות המשפחתיות של התפילה השונה הובילו רבים מאיתנו למחשבות מעמיקות אודות דפוסי עבודת ה'.

זהו רגע מכונן שבו מוטלת עלינו החובה לשאול איך אנחנו מעשירים את החיים הרוחניים שלנו, במה התחדשנו, מה למדנו על עצמנו ועל אמונותינו.

כך גם ביחס ללימוד התורה. האחריות האישית ללימוד התורה גדלה שבעתיים. אני עומד כעת מול עצמי. אני לא יכול לסמוך על השיעור הגדול שמתקיים גם בלעדיי.

ואינני נוגע בשאלה מרתקת וחשובה באשר למקומם של רבני יישובים וקהילות. בקהילתי יש עשר קפסולות לפחות. לא ראיתי את בני הקהילה כולה יחד מאז פורים. אני מנסה לעבור ביניהם, להעביר שיעורי זום, לארגן אירועים חווייתיים. אבל גם תפקידו של הרב קיבל תפנית, גוון אחר, חדש.

האם נברח מהבשורה?

זו הייתה שנה מאתגרת, אבל יש בה הזמנה להתחדשות. האם נברח מהבשורה ונחמיץ את השעה? האם נעדיף לעצום עיניים ולאטום אוזניים? שינוי אינו ביטוי לחולשה אלא סימן לחיים רעננים שיש בהם כוחות של יצירה. כאנשי אמונה עלינו להבין שאתגר הקורונה הוא גם הזמנה לחשיבה מחודשת כיצד לרענן את היחסים שלנו בינינו ובין עצמנו, בינינו ובין חברינו, בינינו ובין קהילתנו ובינינו ובין מדינתנו. ולא פחות בינינו ובין ה' אלוקינו.

הכותב הוא שר החינוך לשעבר, נשיא תנועת פנימה ורב קהילת היכל משה באורנית