בציבור הישראלי, ובעיקר במחנה השמאל/תקשורת, קיימים צבועים הרואים פסול בכך שראש הממשלה בנימין נתניהו נבחר ומכהן בתפקידו כבר 15 שנים, אבל אין להם בעיה עם העובדה שהמשיח החדש, ראש עיריית תל-אביב-יפו רון חולדאי, נבחר ומכהן בתפקידו כבר 22 שנים.
במקרה של נתניהו הם רואים בכהונה הממושכת סכנה להסתאבות ולשחיתות, אבל במקרה של חולדאי נוח להם שלא לראות סכנה כזו.
ב- 22 השנים של חולדאי איבדה העיר את מעמדה כעיר העברית הראשונה, והפכה לעיר שהלעז מכה בה בכל חלקה טובה, הן בחוצות, הן בקניונים והן בפרסומי העירייה, שבהם ניכרים הזלזול וההתנכרות לשפה העברית וללוח העברי. עיר הולדתי אינה נראית עוד כעיר עברית.
ב- 22 השנים של חולדאי איבדה השבת בעיר את צביונה השקט והשונה מימי החול, והפכה לעוד יום של מסחר. אין אזרח צריך להיות דתי כדי שמציאות עגומה זו תפריע לו ותשבית את תחושת הייחודיות של יום המנוחה. במקום תרבות אמתית קיבלנו את צמד המלים "תרבות הקניונים", כמעט דבר והיפוכו. עיר הולדתי אינה נראית עוד כעיר יהודית.
ב- 22 השנים של חולדאי איבדה העיר את הסיכוי להחליף את ראש העירייה בבחירות דמוקרטיות, ולו בשל העובדה שתמיד התייצב מול חולדאי מועמד שמאלני קיצוני יותר ממנו (דב חנין, ניצן הורוביץ). מציאות זו היתה סוד שרידותו של חולדאי, והיא שאפשרה לו לדבוק בכיסאו לאורך זמן כה רב. כאשר אלה פני הדברים, ספק אם עיר הולדתי היא עיר דמוקרטית.
בנאום הסיסמאות שלו, בשעה שהציג את מועמדותו, קרא חולדאי למפלגתו בשם "הישראלים", להבדיל מן היהודים. ההבדל חשוב ומשמעותי: חולדאי אינו פונה אל היהודים, אלא אל "הישראלים". הבחירה של חולדאי אינה מקרית. הוא ויתר על מי שרואה בעצמו קודם כל יהודי ורק אחר-כך "ישראלי". אפס כי לא תהיה תפארתו על דרך זו.
זו הנדוניה שמציע כעת חולדאי לא רק לנתיניו בבועה התל-אביבית, אלא לכלל אזרחי ישראל. הוא אינו מכיר אותם, וספק אם הם מכירים אותו. הוא חסר ניסיון כחבר-כנסת, או כשר, וכבר אצה לו הדרך אל הפסגה. בצר לו הוא נזקק לקביים, קביים בדמותו של אבי – עבד כי ימלוך – ניסנקורן, האיש שבמהלך כהונתו כשר המשפטים הותיר מאחוריו אדמה חרוכה.
האיש דיבר גבוהה גבוהה על הגנה על מערכת המשפט ועל שלטון החוק, אבל בימיו נשחק עוד יותר האמון במערכות אלה. הרשות השופטת חדרה עוד ועוד לתחומיהן של הרשות המחוקקת ושל הרשות המבצעת, וערערה את המערכת החיונית של הבלמים והאיזונים; היו ידיעות על סחיטה של היועץ המשפטי לממשלה בידי בכיר בפרקליטות; היו ידיעות על מועצת גדולי המשפט (מטבחון?) שכונסו בחשאי על-ידי מנדלבליט לדיון בתיקי ראש הממשלה; עשרות שופטים מונו בתהליך חפוז בשלהי כהונתו של ניסנקורן. ספק אם כך צריכה להיראות מערכת המשפט במדינה יהודית ודמוקרטית נאורה. על כך יש לומר: השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה.
כדאי להזכיר לקוראים את משל הצפרדע והעקרב, המספר על צפרדע ועקרב שרצו לחצות נהר. העקרב, שאינו יודע לשחות, ביקש לרכוב על גבה של הצפרדע, אשר סירבה בגלל החשש שהעקרב יעקוץ אותה בדרך. העקרב הצליח לשכנעה שלא כך יהיה, שכן גם הוא מבקש להגיע לגדה השנייה. הצפרדע השתכנעה והסכימה, אך באמצע הנהר העקרב אכן עקץ את הצפרדע, ושניהם החלו לטבוע. הטירון הפוליטי בני גנץ לקח על גבו את אבי ניסנקורן, ואף הוביל אותו ללשכת שר המשפטים – איך נתניהו הסכים לכך ?! – וגם נמנע מלפטר אותו בעוד מועד. באופן לא מפתיע. העקרב במשל עקץ, כי הוא עקרב, וניסנקורן בנמשל ובמציאות עקץ, כי הוא ניסנקורן. זה היה גורלו של גנץ, וזה צפוי להיות גורלו של חולדאי. שני הקצינים הבכירים בחרו להישען על משענת קנה רצוץ.
ניסנקורן איננו לבד. באופן לא מפתיע, השמאל מעלה מדי פעם מן האוב שמות של משיחי שקר, קביים לעת מצוא. על רקע זה הועלה מתהום הנשייה אפילו שמה של ציפי לבני, מי שנכשלה בכל תפקידיה המיניסטריאליים ולא הותירה מאחוריה חותם חיובי כלשהו. בהמשך יועלו אולי גם שמותיהם של אהוד ברק ואהוד אולמרט. אין כמו שמות אלה כדי להמחיש את המרוץ של השמאל אחרי האטד התורן והנטול כל ערך אלקטורלי, ואת המצוקה של השמאל, זה שהתקשורת המגויסת מכנה באופן מגמתי בכינוי שמאל-מרכז.