ותודה לאלו שאינם איתנו

ביום שאחרי חזרתו של יונתן הביתה, יועץ התקשורת ישראל מאיר נזכר בדמויות שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מהמאבק לשחרורו

ישראל מאיר , ט"ז בטבת תשפ"א

ותודה לאלו שאינם איתנו-ערוץ 7
ישראל מאיר
צילום: באדיבות המשפחה

מאות ואלפי פעמים דמיינו את שובו של יונתן פולארד ארצה. לא דמיינו שזה יהיה כך. לא דמיינו שבאישון ליל, בשקט, הוא ינשק את אדמת ארץ הקודש וייכנס לבידוד למשך שבועיים.

לא דמיינו שההשתתפות שלנו בשמחה, של אלו שחשו התרגשות פיזית כשנזכרו ב"יהונתן בן מלכה" במילות השיר/התפילה: "המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה..", תהיה ווירטואלית בלבד. לייק. תגובה. ואולי אפילו פוסט. לא יותר.

כילד שגדל במושב גמזו השוכן על כביש 1 בסמוך לשדה התעופה, אני זוכר כיצד דמיינתי את עצמי מנופף יחד עם אנשי המושב לשיירתו של פולארד העושה את דרכה לירושלים. אבל ההשגחה רצתה אחרת. אני כבר לא ילד והשיירה בוטלה. האמת, מהיכרות דרך המסך בלבד, עושה רושם שהשקט הזה גם מתאים יותר לצניעות של יונתן ואסתר.

הקמפיין לשחרורו של יונתן פולארד לא נשא פרי במישור המשפטי. עצוב לומר זאת. אבל למרות כל הטררם שדור שלם גדל עליו, יונתן פולארד ישב בכלא במשך שלושים שנה. כשהשתחרר סוף סוף, ללא שום חנינה, הוא נשאר בתנאים מגבילים הרבה יותר מסגר, בידוד או כל מגבלה אחרת שמוכרת לנו מהשנה האחרונה ומטריפה את דעתנו. כשהוא כבול לאזיק אלקטרוני שמנטר את מקומו 24/7, אסור היה לו לצאת מהבית בלילות, ליצור קשר עם תקשורת, לצאת מאזור מוגדר בעיר ניו-יורק בשעות היום ולהשתמש ברשת האינטרנט (לאחר סדרת ערעורים של עורכי דינו, הוסרה המגבלה האחרונה בלבד).

מה כן הצליח בקמפיין? עיצוב התודעה שלנו. החוויה. החיבור. זיכרונות הילדות והבגרות לצד התפילות לשחרורו. ההבנה שהאסיר שנמצא מעבר לים, הוא מישהו שכולנו אסירים שלו – אסירי-תודה על המסירות והנכונות שלו לוותר על חירותו האישית בשבילנו ("מעדיף אני להעלות רקב בכלא, מאשר לשבת 'שבעה' על מליוני אזרחי מדינת ישראל", צוטט פולארד בשיחה בכלא). וכמובן, כיהודים מאמינים, אנו בטוחים שהתפילות הרבות שהתקיימו הודות למאבק, לא שבו ריקם. אחרת, מי יודע אם היינו זוכים לראותו כאן.

ועל ההצלחה הזאת חתומים כמה אנשים שאינם איתנו. חלקם אומנם חיים איתנו לאורך ימים ושנים, אבל ברבות השנים זזו מעמדות ההשפעה שלהם והם לא כאן כדי "לגזור את הסרט" ולהתפאר על חלקם בתוצאה.

1. הרב מרדכי אליהו מכונה בסדרת הספרים "אביהם של ישראל", כשהכוונה כמובן לתפקידו ביחס לכולנו. אצל יונתן זה היה אבא פרטי. הרב היה "אביהם של יהונתן ואסתר" (תוספת האות ה"א בשמו – "יהונתן בן מלכה", גם היא נעשתה לבקשתו). הרב אליהו נסע אל מעבר לים (הוא לא בקלות עזב את הארץ) כדי לבקר ולחזק את יונתן בכלאו.

לווה את הליך החזרה בתשובה שלו ואת מאמציה של רעייתו אסתר להביא לאיזושהי הקלה על סבלו. פעמים רבות הוא אף הגיע יחד איתה לפגישות עם גורמים רשמיים כדי לנסות להשפיע. כל זה כמובן לצד התפילות שארגן ואף ניסח תפילה מיוחדת לשחרורו. בבדיקת ויקיפדיה מהירה, גיליתי שהרב אליהו שנפטר לפני למעלה מעשור, צריך היה להיות היום ישיש בן 91. ובכל זאת, ביום המיוחד הזה, ההרגשה היא שהוא נפטר בדמי ימיו. חבל על דאבדין.

2. הרב שריה דבליצקי זצ"ל, היה תלמיד חכם ענק שחיבר עשרות ספרים בכל תחומי התורה. ספריו התקבלו באהדה בכלל הציבור הדתי והחרדי. אם היה משהו שהוא הקפיד שלא לעסוק בו, זה היה פוליטיקה. על אף מעמדו התורני, הוא התרחק בכל מאודו מעיסוק בשאלות ציבוריות בכלל ובפוליטיקה בפרט (אולי זאת הסיבה שחלקכם קוראים עליו לראשונה).

אבל סיפורו של יונתן פולארד היה חריג. בימיו האחרונים של נשיא ארה"ב גו'רג בוש בבית הלבן, סיפר מי שסיפר לרב דבילצקי, שישנה נורמה באמריקה בה הנשיא מנצל את ימיו האחרונים בתקפיד כדי לחון אסירים. "מי יודע", נאמר לרב, "סיכוי קלוש שהנשיא יחתום על חנינה גם לפולארד". הסיכוי הקלוש הזה היה מבחינתו של הרב סיבה מספיק טובה כדי לסגור את ספרי הלימוד בביתו בבני ברק, לחרוג (מאוד!) מהנהגתו, ולנסוע לביתם של הרב אלישיב והרב עובדיה יוסף זצ"ל בירושלים, כדי לבקש מהם שידברו עם הפוליטיקאים שידברו עם ראש הממשלה, כדי שיפציר בנשיא לעשות זאת.

איזה רעש פוליטי יצא מכך? אני לא יודע. אבל כל יהודי מאמין שמכיר מעט את סדר יומו של הרב דבליצקי, יודע שקרה מזה רעש גדול בשמים.

3. השר לשעבר אורי אריאל חי אתנו לאורך ימים ושנים. אבל בהנהגה הפוליטית הוא כבר לא נמצא. אין לו דובר או לשכה שתהדהד את סדר יומו. ועדיין, כל מי שזכרונו אינו בוגד בו, יודע שהאיש הקדיש את עשייתו הציבורית עבור יונתן פולארד. אריאל שעמד בראש שדולה בכנסת למען יונתן פולארד, היה חתיכת "נודניק" בנושא. גם במאבקים על ארץ ישראל הוא דאג להזכיר שזה בעצם אותו סיפור... הודות לפעילותו התקבלה בבית הלבן לראשונה לפני עשור (כן רק בשנת 2010) בקשה רשמית לשחרורו של פולארד עליה חתומה מדינת ישראל.

כשהנשיא אובמה נחת לביקור ראשון כנשיא כאן בארץ, על השטיח האדום חיכו לו שרי הממשלה. השר אריאל לא חשש לחלל את המעמד (זה היה טרום העידן בו זינקו על השטיח האדום לתמונת סלפי עם הנשיא) ובלחיצת היד בתורו אמר לנשיא: Please free Pollard ("בבקשה, שחרר את פולארד").

הסתכלתי הבוקר בדף הפייסבוק הרדום של אורי אריאל (האמת, חבל) לראות אם יש משהו, הקשבתי למרואיינים השונים, להתבטאויותיהם, ונזכרתי שהעשייה הציבורית היא פעמים רבות כפוית טובה.

4. ויש עוד הרבה שותפים (שלא לומר: לוחמים) לעיצוב התודעה והתפילה שלנו סביב גורלו של יונתן. עדי גינזבורג היה נער בן 17 כשהגיע בפעם הראשונה להפגנה למען יונתן פולארד. מאז הוא חלק בלתי נפרד ממטה המאבק ואף ביקר את יונתן בכלא. מאותה הפגנה חלפו כבר 17 שנים נוספות. כלומר מחצית מחייו של עדי מוקדשת לפעילות אקטיבית עבור יונתן.

אשר מבצרי, איש כפר דרום שבגוש קטיף וכיום תושב שומריה, הוא יהודי שצמד המילים "יונתן פולארד" הפך לשם נרדף שלו. כבר למעלה מעשרים שנה שהוא מלווה את בני הזוג פולארד. לאחר שניתן האישור לבני הזוג לעלות ארצה, אפשר היה לחשוב שמבצרי סיים את עבודתו. ממש לא. מבצרי הניח ליונתן והפך להיות פעיל למען אסתר הזקוקה לטיפולים רפואיים: "עכשיו המאמצים יהפכו לארגן את הסידורים הרפואיים המתאימים עבורה", הוא הצהיר וביקש שלא ניפרד ממשפחת פולארד גם בתפילות: "התפילות יהיו לרפואת אסתר יוכבד בת רייזל ברכה".

ברור לי שישנן דמויות הוד נוספות שהערבות בסיפור הזה הפכה לחלק מסדר היום שלהם. המכנה המשותף להם: עבודה של שנים שלא על מנת לקבל פרס. אמש, הפרס היקר הגיע לארץ. מחובתנו לזכור ולהוקיר את אלו שלרגע לא שכחו אותו.