חרות? שוויון? אחווה

נקודת המוצא לכינונה של חברה מתוקנת אינה מצויה בתיאוריה חברתית, מדינית או כלכלית, אלא בהכרה האנושית הפשוטה בעובדה שהאחר הוא אחיך

הרב פרופ' יהודה ברנדס , י"ז בטבת תשפ"א

הרב פרופ' יהודה ברנדס
הרב פרופ' יהודה ברנדס
צילום: גרשון אלינסון
יש בפרשת השבוע מידה מרובה של נחמה ותקווה. המעמד של בני ישראל כגוף מלוכד סביב מיטת יעקב אביהם, קבלת ברכותיו ונבואותיו, מסע ההלוויה המשותף לארץ כנען וההתפייסות השניה, אחרי מות האב, מעידים שקיימת אפשרות לאחווה אמיתית בבית ישראל.

אחד המוטיבים המנחים את ספר בראשית מראשיתו הוא המתח, המאבק והאלימות בין אחים. החל מקין והבל האחים הראשונים בעולם. דרך יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, ועד בני יעקב, כולם נאבקו זה בזה, לא הצליחו להגיע להסכמה והשלמה ונאלצו להפרד זה מזה ולהתרחק כדי למנוע שפיכות דמים ואלימות מתמשכת.

והנה, בסופו של הספר מופיעה האפשרות האחרת.

בהנחה שלא מדובר בסיפור דברים בעלמא אלא בהדרכה לדורות, עלינו ללמוד מן הפרשה כיצד אפשר וצריך לקיים אחווה בישראל. אין צורך לומר עד כמה הלימוד הזה חשוב ונחוץ לזמננו ולדורנו, אף שהיתה לו חשיבות בכל הדורות כולם.

אפשר להצביע על מרכיבים שונים שמאפיינים את תהליך ההתפייסות וההשלמה בין האחים. נסב את המבט אל פרט חשוב אחד, אל האופן שבו ברך אותם יעקב אביהם.

הרעיון גנוז בפסוק החותם את הברכות ומסכם אותן: "כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם".

כך ניסחו את הרעיון במדרש:

"ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם", מה תלמוד לומר? לפי שבירך את יהודה בגבורתו של אריה, ואת יוסף בכחו של שור, ואת נפתלי בקלותה של אילה, שמא תאמר שזה גדול מזה? תלמוד לומר: "ויברך אותם", כולם שוין.

ולפי שחלק להם את הארץ, ונתן ליהודה שעורים, ולנפתלי חטים, יכול לא יהו אוכלין אלו משל אלו? ת"ל איש אשר כברכתו ברך אותם, הכליל הברכה לכלם: (תנחומא ויחי טז)

הנחת היסוד הראשונה היא שאחווה אינה מיוסדת על זהות אחידה, אלא על הכרה בשונות ובייחודיות של כל אחד מן האחים וכל שבט מן השבטים. אין צורך לחשוש מאפלייה, אם לכל אחד תנתן האפשרות לבטא את זהותו הייחודית, הוא יתרום את חלקו לכלל, ומשכך, גם לא תהיה תחרות ביניהם. האריה בטבעו הוא אריה, ואין הוא מקנא בקלות הרגליים של האיילה, כשם שהאיילה אינה מקנאה בכוחו של השור. אדרבה, נסיון לדכא את הטבע ואת הזהות הייחודית בשם קריאה לשוויון מלאכותי ונסיון ליצור "כור היתוך" היא מתכונת דכאנית שתגרור בעקבותיה התפרצות של החיוניות הכבושה, באופן שימוטט את החזות החיצונית של השוויון והאחדות כביכול.

המעמד של ברכת יעקב לשבטים, אינו רק ברכה אלא גם חקירה חריפה, ולפעמים אפילו לא נעימה, של התכונות הייחודיות של כל אחד מן השבטים. זו מסייעת להעמיד כל שבט במקומו הנכון, לברר לעצמו ולאחיו את זהותו ואת תפקידו במרקם של כלל ישראל.

ר' יחיאל מיכל עפשטיין (בלארוס/ליטא תקפט-תרסח, 1829 - 1908) השתמש בדימוי מעולם המוסיקה בבואו להסביר את ריבוי המחלוקות בתלמוד: "וכל התורה כולה נקראת 'שירה', ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד – יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זה מזה". (ערוך השלחן, הקדמה לחלק חושן משפט).

הדימוי המוסיקלי של בעל ערוך השלחן הוא וריאציה אנושית על דימוי ה"ספארי" או "חוות החיות" הטבעית של יעקב אבינו. (זו, כמובן, שונה בתכלית מ"חוות החיות" של ג'ורג' אורוול, המתאר בדרך הפוכה את התפתחותו של שלטון עריצות באמצעות משל לא-ריאלי על מדינה של חיות שבראשה עדת חזירים).

המדרש מדגיש שיש גם הבט שני ב"איש כברכתו ברך אותם" והוא הממד של השיתוף והכלל. גישה מפריטה ומפרדת המדגישה אך ורק את ייחודו של כל יחיד וכל שבט מובילה להתפוררות ופירוד ולא לשלום, אחווה ובניה של חברה משותפת. על כן מדגיש המדרש בחלקו השני את המשימה שמוטלת על כל אחד מן האחים, לשתף את אחיו בברכתו. כאשר שבט אחד מייצר שעורים ושבט שני מייצר חיטים, לא די בכך שכל אחד מהם יהנה מהישגיו וברכתו, זה יאכל משעוריו וזה מחיטיו, אלא כל אחד צריך לתרום לכלל את כישוריו והישגיו הייחודיים. או אז, ברכות היחידים מצטרפות לברכה כוללת, לכולם.

המהפכה הצרפתית שביקשה לשחרר את העולם משלטון העריצות, חרתה על דגלה שלשה ערכים: חרות, שוויון ואחווה. במאות השנים שלאחריה, התחלק העולם. המהפכה האמריקאית (שקדמה לצרפתית בשנים אחדות) הבליטה את ערך החרות. עם השנים התפתחו בה בעיקר: כלכלה קפיטליסטית, חברה ליברלית והדגשה יתירה של זכויות הפרט. המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, הבליטה את ערך השוויון. עם השנים התפתחו בה בעיקר: כלכלה ריכוזית ושוויונית, וחברה סוציאליסטית, שבה הדגשה יתירה של השוויון והמחויבות לכלל ולמדינה.

המהפכה העברית, שראשיתה ליד מיטתו של יעקב אבינו, מבליטה את הערך השלישי, שהוזנח על ידי שני הקטבים בעולם שאחרי המהפכה הצרפתית: ערך האחווה. היא מזדהה עם רעיון החרות הליברלי בהכרה בייחודיותו של כל פרט ובצורך לתת לו ביטוי ומימוש מיטבי. היא מזדהה עם רעיון השוויון הסוציאליסטי בהכרה בצורך בשותפות ובתרומת היחיד לכלל והכלל ליחידים. אך היא אינה נוטה בקיצוניות אל הקצה הזה או אל האחר. מעל שני הקטבים הללו היא מעמידה את הערך של האחווה.

הערך היסודי בבנין עם ישראל הוא ההכרה בכך שהזולת הוא "אחיך". מילה החוזרת בתורה עשרות פעמים. החל משאלתו של ה' את קין: "אי הבל אחיך" ותוכחתו: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", לקראת טיפוחה של מערכת מסועפת של מצוות שבין אדם לחברו, שרבות מהן מתוארות כמכוונות אל אחיך: "כי ימוך אחיך", "השב תשיבם לאחיך" ועוד ועוד.

נקודת המוצא לכינונה של חברה מתוקנת בישראל אינה מצויה בתיאוריה חברתית, מדינית או כלכלית, כזו או אחרת, אלא בהכרה האנושית הפשוטה בעובדה שהאחר הוא אחיך. הדבר נכון ברמת המשפחה, הכיתה ובית הספר, הקהילה, המדינה והעם כולו.

צריך לאפשר לכל אחד להשמיע את קולו, לברר את זהותו וייחודו, ומתוך כך גם לצפות ולדרוש שיתרום את הצליל המיוחד שלו לפוליפוניה (רב-קוליות) המנגנת יחדיו: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד".

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג