אתם שם, אנחנו כאן

התנועה הרפורמית אולי רלוונטית ליהודים המתבוללים בתפוצות, אבל אין לה שום תפקיד במדינת ישראל. דעה

מאיר סיידלר , כ"ג בטבת תשפ"א

אתם שם, אנחנו כאן-ערוץ 7
ד"ר מאיר סיידלר
ללא קרדיט צילום

בזמן האחרון התעורר בציבור הדתי־לאומי דיון סביב הגישה הנכונה כלפי היהדות הרפורמית. הדיון נע בין שתי עמדות. מצד אחד נמצא הקו האידיאולוגי הבלתי מתפשר הרואה ביהדות הרפורמית כפירה שאסור לשתף עמה פעולה. מהצד השני ניצבת גישתו הפרגמטית והמכילה יותר של הרב אליעזר מלמד, שאינו חושש מלנהל דיאלוג עם נציגי התנועה הרפורמית. גישתו של הרב מלמד מסתמכת על טענה שקשה להתווכח איתה: היהודים שאליהם פונה התנועה הרפורמית בחו"ל הם יהודים שאינם בתחום ההשפעה של היהדות האורתודוקסית. יהודים אלה יהיו חברים בקהילה רפורמית או לא יהיו חברים בשום קהילה. חברותם בקהילה יהודית רפורמית מצילה רבים מבניהם ובנותיהם מנישואי תערובת. הדאגה המשותפת מפני ההתבוללות מצדיקה לדעת הרב מלמד דיאלוג בין רבנים אורתודוקסים ורבנים רפורמים גם בארץ.

כדי לגבש עמדה בנושא זה חייבים להכיר כמה עובדות. מאז היווסדה בגרמניה, במחצית הראשונה של המאה ה־19, ועד היום (כאשר מרכזה בארצות הברית) התנועה הרפורמית הייתה בראש ובראשונה תנועה חברתית. היא מספקת מסגרת קהילתית ליהודים שאינם רוצים לשמור תורה ומצוות, ועם זאת מבקשים לשמר רמה זו או אחרת של קשר עם יהודים אחרים, רוצים לחגוג חנוכה ולא (רק) כריסמס, ומעדיפים שילדיהם יתחתנו עם יהודים. יתר המרכיבים בתפיסת עולמה של היהדות הרפורמית מותאמים לקהל היעד הזה ומשתקפים בשמה האלטרנטיבי של התנועה: יהדות מתקדמת. היהדות המתקדמת מתקדמת תמיד לאן שהחברה הכללית מתקדמת. לא ידוע לי על מקרה אחד שבו התנועה הרפורמית התנגדה לרוח הזמן, עמדה על רגליה האחוריות ואמרה: "את זה לא". במאה ה־19 במערב אירופה אימצה הרפורמה את הגישה הלאומית (הרפורמים הזדהו אז כגרמנים, צרפתים או אנגלים "בני דת משה"), במאה העשרים את ערכי הליברליזם והדמוקרטיה ובמאה ה־21 את הלהט"ב ואת הפמיניזם.

הקומה התיאולוגית שהתנועה הרפורמית בנתה לעצמה – האני מאמין הדתי שלה – משתנה כל הזמן (מה שמצביע על חוסר חשיבותה של קומה זו), פרט לנושא אחד המשקף גם הוא את אופייה החברתי: הרפורמה שמה דגש חזק על המישור שבין אדם לחברו ועושה דברים יפים בתחום חשוב זה. פרט לכך, המרכיבים הקבועים שבתיאולוגיה הרפורמית מתבטאים בעיקר בשלילה, במה שהם לא מאמינים בו: הם אינם מאמינים בתורה מן השמיים וגם לא בהלכה כמסגרת נורמטיבית מחייבת.

אחד השינויים המשמעותיים ביותר שעברה התנועה הרפורמית בארצות הברית החל משנות ה30 המאוחרות של המאה הקודמת ובאופן מובהק עוד יותר אחרי השואה, הוא מפנה של 180 מעלות בגישתה לציונות. בעוד שבסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה-20 התנועה הרפורמית הייתה אנטי־ציונית, מאז ועידת קולומבוס שהתקיימה בשנת 1937 היא החלה לתמוך בציונות, והיום היא באופן רשמי תנועה ציונית (אם כי בצד השמאלי של המפה הפוליטית).

בקשר להתפתחות חיובית זו חשוב להבין דבר אחד: ההזדהות של היהדות הרפורמית עם הציונות היא בראש ובראשונה צורך קיומי ליהדות הרפורמית עצמה. בהעדר תכנים דתיים של ממש, הרפורמים זקוקים למוקד משיכה אחר שילהיב את הצעירים. מסר מוסרי אוניברסלי בלבד אינו מצדיק את קיומה של היהדות שהתנועה הרפורמית מתיימרת לייצג. את הנקודה הזאת צריך לזכור כאשר שומעים שוב ושוב את הטענה שאם מדינת ישראל לא תאפשר את שילובה של התנועה הרפורמית במועצות הדתיות למשל, אזי "התנועה היהודית הגדולה בארצות הברית" תסיר את תמיכתה ממנה. התנועה הרפורמית זקוקה למדינת ישראל ולציונות יותר ממה שמדינת ישראל זקוקה לה. בלי הציונות, התנועה הרפורמית תישאר עם תוכן דל כל כך, שספק אם תוכל לשרוד.

במדינת ישראל, על כל פנים, התנועה הרפורמית מיותרת. בשביל לאמץ את רוח הזמן, לא להאמין בתורה מן השמיים ולא לקיים מצוות שבין אדם למקום, החילונים לא זקוקים לרפורמים. את זה הם יודעים לעשות לבד. את העוגן החברתי שהתנועה הרפורמית מעניקה ליהודים בחו"ל מספקים לנו חיי הצוותא במדינת ישראל. מכוח האינרציה היהודים החילונים בישראל גם אינם מתחתנים יותר מדי עם גויים. בהעדר התפקיד החברתי, שהוא התפקיד המרכזי של התנועה הרפורמית בתפוצות, אין הצדקה אמיתית לקיומה של היהדות הרפורמית בארץ, ולמעשה גם אין סכנה שהמוני ישראלים ינהרו אחריה.

אם תמונת המצב שציירתי לעיל נכונה, אנחנו מגיעים לשתי מסקנות: מחד, אין כל סיבה לעזור לתנועה הרפורמית להתבסס בארץ. לכן אין לדעתי מקום לנהל דיאלוג רשמי בין רבנים אורתודוקסים לרבנים רפורמים. דיאלוג שכזה פירושו מתן לגיטימציה דתית לתנועה שניתקה את הקשר למסורת היהודית. מאותה סיבה צריך להמשיך ולהתנגד לכניסתם של הרפורמים למועצות הדתיות. מאידך, אין צורך לנהל כאן מלחמות מיותרות נגד הרפורמה, בפרט לא בנושאים נקודתיים שבסבירות גבוהה יסתדרו מעצמם. למשל, המאבק נגד נוכחות רשמית של התנועה הרפורמית בכותל המערבי הוא בעיניי בזבוז אנרגיה. הכמיהה המתוקשרת של התנועה הרפורמית לאבני הכותל רחוקה שנות אור מהמציאות בשטח. לא תהיה הסתערות של המוני רפורמים המבקשים לשטוח את תחינותיהם בפני מלך מלכי המלכים בכותל המערבי. עובדה היא שחלקת הרפורמים בכותל בולטת בעיקר בשוממותה. אף אחד לא בא. ואם זה ישתנה, אדרבה, ברוכים הבאים.

הכותב הוא מרצה בכיר למחשבת ישראל באוניברסיטת אריאל, פרסם את הספר 'מחלוקת שסופה להתקיים' על המחלוקת ההיסטורית בין היהדות האורתודוקסית לתנועה הרפורמית