בשנים 1914-1913 התחוללה בארץ ישראל מלחמת השפות. מצדדי העברית המתחדשת נאבקו בתוכנית של חברת 'עזרה' כי שפת הלימודים בטכניון תהיה גרמנית. לאחר כעשור הוקם "גדוד מגיני השפה העברית", שבנוסף להסברה ותעמולה נקט באלימות – יידוי אבנים, תלישת כרזות, "פיצוץ" הרצאות – כדי להשליט את השפה העברית.
יעקב זרובבל, מייסד מפלגת 'פועלי ציון שמאל' הקומוניסטית, תיאר את מלחמת השפות: "גרוע מהרדיפות הוא הפוגרום השיטתי, הפסיכולוגי והאידיאולוגי, הנהוג על ידי החברה הרשמית כנגד הזכות לשימוש בלשון יידיש".
בימי המדינה שבדרך, "היישוב העברי" היה השם שאומץ על ידי החלק החילוני של הציבור שעלה ארצה, כדי לבדל עצמו מהיישוב הישן. בעצם לבדל עצמו מההגדרה "יהודי", המזוהה עם הגלות. היה זה ניסיון לחזור לימי התנ"ך, לאברהם העברי, ליעקב ומשפחתו העברים: "מהתנ"ך אל הפלמ"ח", תוך דילוג על החלק הגלותי הכולל את התורה שבעל פה ובעיקר את הספרות ההלכתית. חידוש השפה העברית הפך למטרה עצמית, ו"עברי דבר עברית" הייתה הסיסמה.
הראי"ה, שהבחין באימוץ סממנים לאומיים תוך ריקון התוכן המקורי, בבחינת "תוכו זרק קליפתו אכל", הזהיר מפני התוצאות החמורות של התהליך שיביאו לתוצאה הפוכה לחלוטין מהתוכנית: "והיד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת בגרגרים של היסתוריה ושל חיבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפְּנים הוא כולו אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולבסוף גם לשנאת ישראל וארץ ישראל" (אגרת קמד).
עוד כתב בדאגה רבה כי לסגנון זה של תחיית השפה אין בעצם נשמה שתחיה אותה, גם אם בשלב הנוכחי נראה שהיא מצליחה ומתקדמת: "בלא טל חיים של אהבת אלוקים ושל אמונת חיים מלאה חופש, משרכת הלאומיות את דרכה ותתיימר בחיצוניות של שפה שאינה מכרת את עזוז רוח קודשה של ארץ שהיא מתכחשת לפליאות סגולותיה. אין אמונה ואין דעת אלוקים, אין הוד מוסר ואין גבורת רוח – ואיה דם הנפש אשר תחיה בו?” (אורות, זרעונים, עמ' קלד).
יהדות כתרבות
בשנים האחרונות מתגברת מאוד המלחמה על השפה. תוכנה הוא שינוי המובן המקורי של מילים ומושגים וניכוסם לטובת מגמות שונות ואף הפוכות. אביא דוגמאות ספורות המייצגות רבות נוספות.
מה זו ישיבה – הכול יודעים. להצמיד את המילה "חילונית" ל"ישיבה", דומה לגניבת זהות או מוניטין. "מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו", שם לומדים תורת ה', ומברכים "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". בוודאי לא מקום שבו לומדים במנותק מההקשר האלוקי, או מחַלְנים "טקסטים יהודיים". התופעה אינה חדשה. חכמים אמרו כי "מנשה קדר את האזכרות" (סנהדרין קג, ב). נראה כי חכמים לא התכוונו לומר שהוא ישב עם סכין וחתך מספר התורה את שמות ה'. כוונתם הייתה לומר שהוא "חילן" את התורה כשהוציא ממנה את היותה דבר ה' המתגלה אלינו. כך הפך אותה ל"תרבות לאומית". מה שנקרא היום "יהדות כתרבות", כביכול זה פרי ההמצאה האנושית־יהודית, בלי קשר למקור האלוקי. שלא כלימוד המסורתי שעליו נאמר: כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש – ניתן למשה בסיני (קהלת רבה, א).
מהו מדרש? מדרש רבה, תנחומא או מדרשי הלכה. המצאת "מדרש" בידי בני זמננו אינה אלא יומרה מגוחכת. משתמשים בסגנון הלשון המדרשית, כביכול עומדים בשורה אחת עם גדולי חכמי התורה שאת מימיהם אנו שותים.
המושג שלום ידוע – "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד... וחרב לא תעבור בארצכם" (ויקרא כו, ו). אלא שיש מי שהפכו את תוכנו לכניעה מבישה של מדינת ישראל לאויביה וחימושם בנשק המופנה נגדנו. משתמשים במושג קדוש זה, שהוא אחד משמותיו של הקב"ה, "ויקרא לו ה' שלום", תוך היפוך כוונתו. אמונה – הפכה ל"נרטיב". במקום "וצדיק באמונתו יחיה" – איש באמונתו יחיה. יחי ההבדל.
פרויקט הישראליזציה
ישראל. זהו שמו של יעקב אבינו - "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל", אשר מלווה אותנו לאורך ההיסטוריה. לקראת יציאת מצרים, הקב"ה קורא לפרעה לשלוח את "בני בכורי ישראל". לקראת מתן תורה נאמר למשה "כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל". המצוות נאמרו למשה בקריאה "דבר אל בני ישראל". כך גם בלשון חז"ל במקומות אין ספור.
מקימי המדינה קראו לה ישראל, כי היא ארצו של עם ישראל. אומנם ניתנו זכויות רבות למיעוטים היושבים כאן, אך ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. כך בהצהרת בלפור וכך במגילת העצמאות.
הזהות של העם עם דתו יצרה בעיה בקרב מי שאימצו אידאולוגיה ואורח חיים חילוניים. הם היו בעמדת השלטון בעת הקמת המדינה, ואף שהיו ברובם קשורים לתחושת המשכיות היסטורית – לא היו מוכנים לזהות דת עם מדינה, אלא כמו הלאומיות האירופאית המפרידה ביניהם. מן הצד השני, לא היו מוכנים לנתק לגמרי את הפתיל ההיסטורי. זו תמצית הקונפליקט המובנה בזהותה של המדינה.
ברבות השנים הולך ונפרם פתיל הקשר ההיסטורי בקבוצות מסוימות. חלקן משפיעות בשיח התקשורתי והציבורי, ונאבקות לחַלֵן גם את המושג ישראלי, לשנות את תוכנו המובהק. הגדיל לעשות נשיא המדינה בנאום השבטים שלו כשהכניס גויים בתור שבט (!) בעם ישראל. זו התבוללות בקנה מידה לאומי, שמפניה כבר הזהיר הרב קוק כשלחם נגד המשפט "הציונות דבר אין לה עם הדת".
הרצון המוצדק שלא לאבד את העושר הרוחני והתרבותי שלנו, כשמן הצד השני אין כוונה להיות נאמן למטרותיו ולאמונה שבבסיסו, יצר גם את המושגים "הלכה ישראלית" ואף "רב ישראלי", בידי גורמים הרחוקים מנאמנות לשולחן ערוך ולרבנות המסורתית. זאת תוך שינוי זהות ותוכן של ההלכה ומוסד הרבנות, החל משינויים קלים ועד שינויים דרמטיים.
יהיו שיטענו – אין לך מונופול על השם רב, על השם ישראל או על התורה. נכון, אין לאף אחד. אך ישנם מושגים שהמשמעות שלהם ברורה כמו גם ההקשר והתוכן שהם מבטאים. שימוש במושגים אלה תוך ריקון התוכן המקובל – מעוות ומסלף.
איש אינו מונע מכל המעוניין לאמץ חלקים כאלה ואחרים מתוך היהדות. יש בחירה חופשית ואפשר לבחור כל דבר. אך היושר הבסיסי דורש חד־משמעית שלא לסלף מושגים ולהשתמש בהם שלא לפי מובנם המקורי והמקובל. אדם לא יכול לקרוא לעצמו "רב" כשהוא איננו כזה, כפי שאיש לא יעז לקרוא לעצמו דוקטור או פרופסור כשלא עבר את ההכשרה המקובלת לשם כך. "הלכה ישראלית" היא כמו "ביולוגיה קומוניסטית", בכיכובו של ליסנקו הנתמך בידי סטאלין.
המתנגדים לפרויקט הישראליזציה זוכים למבול של מאמרי שטנה, שיימינג, הוקעה, נישול ממשרות או חסימה ברשת מגדוד הישראליזציה האלים, יורשו של גדוד מגיני השפה.
על נאמני המסורת למחות ללא הרף נגד חילול הקודש וחילונו. ובעיקר – לא להתפתות להטפות הנוטפות שמן חלקות של פלורליזם מזויף ודורשות לגיטימציה בסיסמת "שבעים פנים לתורה".
מתברר שאפילו להיות נאמן לשם ישראל קשה כטיפוס על קיר חלק. מה שדורש מאיתנו מאמץ מיוחד לשאוב כוחות ממעמקי הזהות ומהקשר האיתן עם מי שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את התורה ואת השם ישראל.
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)