להסדיר לפני שהחלון נסגר

חובה לנצל את ימיו האחרונים של ידיד ישראל טראמפ בבית הלבן כדי להסדיר את מעמדם החוקי של עשרות יישובים צעירים ביו"ש.

עמנואל שילה , כ"ד בטבת תשפ"א

שובתי הרעב מההתיישבות הצעירה
שובתי הרעב מההתיישבות הצעירה
צילום: באדיבות ההתיישבות הצעירה

בעוד פחות משלושה חודשים תתקיים עוד מערכת בחירות שבמרכזה אותה שאלה שמעסיקה אותנו כבר ארבעה סבבים: כן ביבי או לא ביבי.

החלוקה הישנה בין ימין ושמאל הולכת ומיטשטשת, וההמחשה הטובה ביותר לכך היא הרעיון האבסורדי שהסתובב השבוע ולא נשלל על הסף בדבר ריצה משותפת של הימין החדש של בנט עם כחול-לבן של גנץ. אז אולי כדאי להיזכר בכך שחוץ מהסוגיה הפרסונלית, יש גם כמה ערכים שהבדלי הדעות לגביהם עושים את ההבדל בין ימין לשמאל. שלא די בלהיות נתניהו או לתמוך בנתניהו כדי להיחשב לימני.

כך למשל, כדי לקרוא לעצמך ימני אתה צריך לתמוך בהתיישבות ביהודה ושומרון, ובעיתוי הנוכחי – לתמוך ולפעול למען הסדרת ההתיישבות הצעירה.

קשה להאמין שאחרי 12 שנים רצופות של ממשלה בראשות הליכוד ונתניהו, עדיין אלפים רבים של מתיישבים ביהודה ושומרון חיים ביישובים שלא זכו להכרה רשמית. כתוצאה מכך חיות משפחות רבות מאוד בתת-תנאים של תשתיות, מים וחשמל. חמור מכך, המעמד הלא מוסדר של היישובים מותיר אותם תחת איום מתמיד של הרס וחורבן.

כך למשל, בתכנית המאה של טראמפ תוכננה החלת ריבונות ישראל על כל היישובים המוכרים – לא כולל המאחזים. אילו יצאה התכנית אל הפועל, עשרות יישובים צעירים היו מאוימים בחורבן, מאות משפחות היו עלולות לאבד את ביתן, וחמור מכל – מדינת ישראל הייתה מאבדת שטחים אסטרטגיים נרחבים שהיישובים הללו הם שמקיימים את אחיזתה בהם.

מדובר במחדל חמור שהאחראי המרכזי לו הוא ראש הממשלה, ובידו גם לתקן. נותר כעת חלון זמן קצר של עוד כשבועיים שבהם ידיד ישראל דונאלד טראמפ עודנו מכהן בבית הלבן. את הזמן הזה חובה לנצל כדי להסדיר את מעמדה החוקי של ההתיישבות הצעירה.

קשה להאמין שהסוגיה הזאת הצליחה לעלות לסדר היום בעיקר בגלל רצונו של נתניהו להסדיר לקראת הבחירות יישובים בלתי חוקיים בפזורה הבדואית בנגב. שרי הליכוד נזעקו בצדק לדרוש במקביל הסדרה של ההתיישבות הצעירה. נותרו להם ולנתניהו עוד כשבועיים כדי להוכיח שכאשר הם קוראים לעצמם ימין יש לכך משמעות ערכית שמכילה קצת יותר מתמיכה בלתי מתפשרת בהמשך כהונת נתניהו כראש הממשלה.

פורש אחרי השיא

הצנחתו של הרב רפי פרץ לתפקיד יו"ר הבית היהודי לפני כשנתיים, לאחר שמנהיגי המפלגה נפתלי בנט ואיילת שקד נטשו אותה לטובת הרפתקת 'הימין החדש', הצילה את מה שנותר מהמפד"ל ההיסטורית מהיעלמות מן המפה הפוליטית. זה היה ההישג הבולט ביותר בקריירה הפוליטית הקצרה של הרב הטייס, הצלחה שראויה להיזכר בעת שהוא מכריז על פרישה מהחיים הפוליטיים.

בדרך לשם, תוך כדי אכילת אבק של טירונות פוליטית, הרב פרץ קיבל החלטה מיוסרת ושנויה במחלוקת במפלגתו אבל נכונה אלקטוראלית - לרוץ באותה רשימה עם מפלגת 'עצמה יהודית', אז בראשות מיכאל בן ארי. רשימת 'איחוד מפלגות הימין' של הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועצמה יהודית זכתה בחמישה מנדטים, כשהיא עוברת את אחוז החסימה ב-20 אלף קולות. למפלגה המתחרה, הימין החדש בראשות בנט ושקד, חסרו 1400 קולות והיא נותרה מחוץ לכנסת.

מערכת הבחירות הראשונה של הרב פרץ הוכתרה בהצלחה. המטרה של הבאתו הייתה קודם כל הישרדות פוליטית, והרשימה בראשותו השיגה את המטרה הזאת. הרב פרץ היה האיש הנכון כדי להביא את ההישג הזה, משום שהציבור הדתי-לאומי הכיר יותר את מעלותיו כאדם, כמחנך וכאיש צבא, ופחות את אי-התאמתו לשדה הפוליטי. זה לא שלא היו סימנים מדאיגים, ובראשם ההתנהלות מול סמוטריץ' והאיחוד הלאומי שעיכבה את חתימת ההסכם על ריצה משותפת של שתי המפלגות על בסיס שוויוני. אבל באותו זמן היכולת להביא כשני מנדטים קריטיים מהמיינסטרים המפד"לי של הציונות הדתית הייתה הדבר הכי חשוב.

כמו מוצנחים אחרים לראשות המפלגה שקדמו לו, תא"ל אפי איתם והרב פרופ' דניאל הרשקוביץ, גם הרב פרץ זכה לתמיכת הציבור הסרוג בזכות הישגים מתחומים אחרים שהפכו אותו לדמות בכירה ומכובדת, גם אם אותם הישגים לא כל כך רלוונטיים לשדה הפוליטי.

את כלל התפקידים המוטלים על פוליטיקאי אפשר לחלק לשני חלקים: החלק הראשון הוא צבירת כוח פוליטי בבחירות ובמשא ומתן קואליציוני. השני הוא מימוש הכוח הזה כדי לקדם מדיניות וחקיקה. הרב פרץ היה מתאים בעיקר לחלק הראשון, וגם זה רק באופן חד-פעמי.

ככל שעבר הזמן והוא החל לפעול ולהתבטא בשדה הפוליטי, חבריו למפלגה והציבור הרחב גילו שבחרו במנהיג שכישוריו הפוליטיים רחוקים מלהיות מזהירים. זה לא בהכרח ייאמר לגנותו, אבל הוא התגלה כאיש טוב ונכון במקום הלא נכון. מערכות הבחירות החוזרות והצפופות הבליטו את חסרונותיו כפוליטיקאי, והכישלון הגיע לשיאו במהלכים שלפני ואחרי מערכת הבחירות השלישית.

הניסיון הכושל לחתום הסכם מוקדם עם בן-גביר ולאלץ את סמוטריץ' לקבל אותו, הפרת ההסכם עם בן-גביר רגע לפני הגשת הרשימות, ונטישת סיעת ימינה כדי להצטרף לבדו לממשלת נתניהו – כל אלה שחקו עד דק את התמיכה הציבורית בו. הרב פרץ היטיב להבין שמוטב לו כעת לעזוב את המערכת הפוליטית. לא נותר אלא להודות לו על ההישג שהביא בתחילת הקריירה הפוליטית הקצרה שלו, ולאחל לו יותר הצלחה בהמשך הדרך שבה יבחר ללכת.

אין ספק שאחד הגורמים העיקריים שהכשילו את הרב פרץ היה קשור ליחס החשדני והתחרותי שלו ובעיקר של סביבתו הקרובה כלפי בצלאל סמוטריץ'. אילו השכילו הרב פרץ ויועציו לכונן עם סמוטריץ' שותפות של אמון ושוויון, הם והציבור הדתי-לאומי כולו היו יכולים ליהנות הרבה יותר מכישוריו של יו"ר מפלגת האיחוד הלאומי (מהיום: מפלגת הציונות הדתית). סמוטריץ', בעל כישורים פוליטיים מעולים אבל גם איש ערכי ובן תורה שמכבד רבנים, היה יכול לעזור לרב פרץ למלא טוב יותר את תפקידו.

חלוקת תפקידים נכונה ביניהם הייתה מציבה את הרב פרץ בתפקיד מנהיג רוחני וסמלי של המפלגה שבוחר לעצמו תיק בממשלה בהתאם לכישוריו ונטיותיו, ומשאירה את ניהול המפלגה בפועל בידיו של סמוטריץ'. שתי מפלגות המגזר היו יכולות וצריכות כבר מזמן להתמזג למפלגה אחת, והרב פרץ וסמוטריץ' היו יכולים להנהיג אותה ביחד. אבל התחרות, החשדנות והפחד מכישוריו הפוליטיים של סמוטריץ' הכשילו את כל ניסיונות המיזוג.

במקום שרסיסי מפלגות הציונות הדתית יתאחדו תחת ניהולו של הפוליטיקאי הכי מוכשר שמוכן להישאר בפוליטיקה המגזרית, בבית היהודי התעקשו להתבצר בבדלנותם, ושילמו מחיר בדמות תמיכה ציבורית הולכת ומתדלדלת.

אז כעת הרב פרץ פורש, אבל ספק אם מי שניתבו את החלטותיו השגויות ונותרו בבית היהודי למדו את הלקח. הם היו צריכים לאשרר את ההסכם שגובש כבר מזמן עם האיחוד הלאומי, להקים מרכז משותף לשתי המפלגות, ולערוך בחירות לראשות המפלגה המאוחדת.

בבחירות הללו, די בוודאות, סמוטריץ' היה נבחר להנהיג את המפלגה, כשלצדו בהנהגה נציגים של תת-זרמים אחרים בציונות הדתית. מהלך כזה היה מאחד את מצביעי הציונות הדתית שעדיין רואים חשיבות בקיומה של מפלגה מגזרית. הוא היה מאפשר ריכוז כוח אלקטוראלי שיספיק למפלגה קטנה שצולחת את אחוז החסימה, ובהמשך מגדילה את כוחה ככל שתוכיח יכולת עשייה פוליטית ונאמנות לערכים של בוחריה.

מפלגה מגזרית מאוחדת הייתה יכולה לגשת למשא ומתן על ריצה משותפת עם בנט מתוך עמדת כוח. אם במקום להתאחד עם סמוטריץ' יעדיפו שרידי הבית היהודי לקבל שריונים מבנט, שרק הולך ומתרחק מזיהוי מגזרי ומערכיה של הציונות הדתית, זה עלול להתברר כמהלך כושל אחד יותר מדיי.

לתגובות: eshilo777@gmail.com