ברית של חירות

במאבק ההירואי של עם ישראל לדורותיו יש לנשים תפקיד ואחריות שאינו נופל, ויש אומרים אף עולה, על זה של הגברים.

הרב פרופ' יהודה ברנדס , כ"ד בטבת תשפ"א

הרב פרופ' יהודה ברנדס
הרב פרופ' יהודה ברנדס
צילום: גרשון אלינסון

שעבוד מצרים והיציאה לחרות ממנה אינן רק אירוע היסטורי מכונן של עם ישראל, אלא גם סמל של תופעה תרבותית-רוחנית על-זמנית, המתרחשת בכל דור ובכל אדם.

מצרים מסמלת את המיצרים שבהם נתונים בני אדם ואת השעבודים המושתים עליהם. לעתים מדובר ממש בחיים בגטו, בכלא או באופנים אחרים של שעבוד מלכויות שעם ישראל הכיר היטב לאורך שנות הגלות המרובות, אך לעולם זהו גם מצב נפשי שבו האדם הבודד או החברה שבויים בו. מצרים מסמלת בתנ"ך תרבות שאין בה יראת אלקים, כדברי אברהם לפרעה. משכך, היא מהווה דגם לחברה השטופה בתאוות ובזימה, בחומרנות ובכשפים.

גם המערכה הממושכת שמנהל משה רבנו בשליחות ה' להוצאת עם ישראל ממצרים אינה רק תיאור של המאורעות בימים ההם, אלא בנין אב לדרך של כל אדם וכל חברה אנושית, ויהודית בפרט, לשחרור מעבדות ומשעבוד וליציאה לחרות. חרות בממד החיצוני של שחרור מכפיפות לשלטון ולהשפעה של זרים, וחרות בממד הפנימי של שחרור משעבוד לדפוסי התנהגות ומחשבה פגומים. כך לדוגמה, אפשר לראות כל התמכרות כשעבוד מצרים, את הגמילה ממנה כיציאה לחרות, את כל המאבקים שבדרך אל הגמילה.

את ההתמודדויות, הנסיגות וההתקדמות ניתן לתאר כיישום של המערכה שניהלו משה ואהרן במצרים.
המאבק ליציאת מצרים התרחש בשני מישורים. המישור האחד, הגלוי יותר, היה כנגד המשעבדים החיצוניים, פרעה והמצרים. המישור האחר, שעליו הצביע משה רבנו כבר במעמד הסנה, היה ההשתעבדות הפנימית, שהושרשה בליבותיהם של בני ישראל וגרמה להם לפקפק שוב ושוב בסיכויי הצלחת השליחות של משה.

בניגוד לשעבוד החיצוני, השעבוד הפנימי לא הסתיים ביציאת מצרים ובחציית ים סוף. העם היוצא ממצרים המשיך להתגעגע למצרים ואף לשקול פעם אחר פעם את האפשרות לשוב מצרימה, גם במהלך שנות הנדודים במדבר. רק דור הנולדים במדבר, הזדכך לגמרי מן הסיגים של העבדותיות שנסרכו בעם בשנות השעבוד.

אחד האותות המובהקים לניגוד המהותי בין השעבוד לחומריות ולתאוות בנוסח מצרים, לבין החתירה המתמדת לחירות עולם בנוסח ישראל, הוא ברית המילה. המילה היא מעשה שבה נחתם בבשרו של אדם מישראל הכוח להלחם נגד החומריות הגופנית הטבועה בו ולהתגבר עליה. טביעת החותם הזאת נעשית במקום בגוף שמסמל מצד אחד, החיובי, את כוח היצירה, הפוריות והחיוניות, ומן הצד האחר, השלילי, את סכנת הזימה, הניאוף והכניעה לתאוות.

מעשה המילה שבו נדרשים האב והאם להתגבר על החמלה הטבעית שלהם כלפי בנם הרך ולקיים את מצות ה', הוא מעשה של חרות. הוא מצריך יכולת להתגבר על הנטיות הטבעיות לשם קיום מצוה, לעשיית רצון ה', ולמען ההשתייכות לעם ישראל ודבקות במסורת הדורות, בבריתו של אברהם אבינו. ברית מילה אינה רק מעשה סמלי אלא פעולה ממשית שיש בה עוז וגבורה, הנדרשים כדי לאפשר לכוחות הקדושה להכניע את היצרים הטבעיים והשעבוד להם. משכך היא מעשה חינוכי המשפיע על ההורים, על המשפחה ועל החברה כולה השותפה למעמד ורואה בו אירוע חגיגי ומקודש.

לכן קשורה המילה קשר הדוק ליציאת מצרים. ערל אינו רשאי להקריב את הפסח או לאכול ממנו. "ואומר לך בדמיך חיי" – בני ישראל קיימו ביציאת מצרים את מצות המילה לפני שהקריבו את הפסח, ובזכות שני הדמים הללו, דם המילה ודם הפסח נגאלו ממצרים. הדבר נשנה בכניסה לארץ ישראל בימי יהושע, כאשר מיד אחרי חציית הירדן מל יהושע בגלגל את כל הנכנסים לארץ ולאחר מכן חגגו שם את הפסח כהלכתו. (יהושע ה').

בזאת מתיישבת גם פרשיה סתומה במקצת בפרשתנו. אחרי מעמד הסנה ולאחר שמשה רבנו קיבל על עצמו לשוב מצרימה בשליחות הגאולה שהוטלה עליו, מתרחש אירוע מפתיע: "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ". המפרשים תהו, כיצד יתכן שאחרי כל המאמץ האדיר שנעשה כדי לשכנע את משה לקבל את השליחות, מבקש ה' להמיתו ולגדוע את המהלך בטרם התחיל? מפסוקי ההמשך מתברר שהסיבה לכך היתה שאחד מבניו של משה לא נימול עדיין: "וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי, וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת".

המדרשים והמפרשים מציעים שלל הסברים מדוע התרשל משה מלמול את בנו. תהא הסיבה אשר תהא, המסקנה אחת היא: התרשלות במצות המילה היא פגם שמערער את האפשרות לגאולת מצרים וליציאה לחרות. רק אחרי המילה הוכשר משה באופן מלא לשליחותו.

אגב, ראויה לציון העובדה שצפורה היא זו שהתעשתה ומלה את הבן. עובדה זו מצטרפת למסכת העשירה של מקורות בתורה שבכתב ושבעל-פה, המתארת את תפקידן החשוב והמשמעותי של הנשים בגאולת מצרים. מסכת שמתחילה ממש בראשית השעבוד, במסירות הנפש של המילדות, של יוכבד ומרים, שבזכותן נולד מושיעם של ישראל וניצל ממוות.

צפורה מלמדת שאף על פי שמצוות המילה מתקיימת בגברים בלבד, שותפותן של הנשים, האמהות, בקיומה של המצוה היא מרכזית ביותר. כך גם במאבק ההירואי של עם ישראל לדורותיו במשעבדים מבחוץ ובשעבודים שמבית, יש לנשים תפקיד ואחריות שאינו נופל, ויש אומרים אף עולה, על זה של הגברים.

אמור מעתה, פרשת ברית המילה של משה רבנו בתחילת דרכו להוציא את בני ישראל ממצרים, מקבילה לברית המילה שנדרשו לה בני ישראל לפני עשיית הפסח בליל יציאת מצרים, ולזו שנדרשו לה באי הארץ קודם לפסח בגלגל. היא חוזרת ומסמלת בכל דור ובכל משפחה מישראל את הכוח להתגבר על הטבע הגופני והיצרי, ולהיות נכונים להאבק על החרות לעבוד את ה' ולהשיגה.

רבן שמעון בן גמליאל דורש: "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" – מצוה שקבלו עליהם ישראל בשמחה, כמצות מילה, עדיין עושין אותה בשמחה. (שבת ק"ל ע"א) אשרינו שגם בדורותינו שבהם נתרשלו ידיהם של רבים מישראל ממצוות רבות, עדיין מצוות המילה נעשית, בלי חוק ובלי כפיה, על ידי כמעט כל עם ישראל.

יהי רצון שבזכות קיום מצות המילה בעם ישראל, נזכה במהרה לחרות עולם ולגאולה שלמה.

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג