קיפוח או פיקוח?

תקנות הפיקוח על המעונות יצרו בפועל הסדרה של 77% שעד לחוק הפיקוח לא היה כלום, פשוט כלום.

יערה שילה , כ"ו בטבת תשפ"א

יערה שילה
יערה שילה
צילום: Kopitchinski Reuven ראובן קופצ'ינסקי

חוק הפיקוח על המעונות שהונח על-ידי חברות הכנסת יפעת שאשא ביטון וקארין אלהרר ועבר בכנסת קודמת, היה דל וחסר שיניים כיון שהתקנות התעכבו והתמהמהו.

בשבוע שעבר התקבלו התקנות בוועדה לזכויות הילד אחרי אין ספור של דיונים והסתייגות. המתנגדים לתקנות מתחלקים לשני סוגים של מבקרים. יש המבקרים את חוק הפיקוח מכיוון שהוא מציב תנאי סף, מקשה על פתיחת מסגרות, יביא להעלאת המחירים ולפגיעה בשוק החופשי.

ביקורת אחרת היא מצד אנשים שתומכים בחוק ובתקנות, אבל טוענים ש"לא לילד הזה התפללנו" והתקנות שהושגו הן דלות ומועטות ויזכרו לדיראון עולם ויהיה קשה לשנות אותן בעתיד.

מנגד, אלו התומכים בחוק אכן מודעים לכך שהחוק הוא דל ואין הקומץ משביע את הארי, ובכל זאת, לאור הזנחה של שנים זו התקדמות לעבר הסדרה של השוק הכי פרוץ ומופקר, בו נפגעים ילדים.

אלו ואלו מביאים נתונים לכאן ולכאן. כמי שמלווה עשור את החוק מאז 2012, ברצוני לשפוך אור או לפחות לנסות להביא את העובדות שאותן אני מכירה, וישפוט הציבור כל אחד לפי ערכיו.

במדינת ישראל יש כ-500,000 ילדים/ות בגילאי לידה עד 3. כאשר 23-25% נמצאים במסגרת תחת אחריות ממשלתית של משרד העבודה והרווחה האמון על מסגרות מעונות היום. תחת המשרד נמצאים המפעילים. ישנם מפעילים גדולים וידועים כגון ויצו נעמת ואמונה, ולצידם עוד מאות מפעילים קטנים יותר, סה"כ כ-475 מפעילים.

יתר הילדים/ות נמצאים במסגרות פרטיות, משפחה, מכרים, מטפלות פרטיות ומסגרות שונות ומגוונות. עד 2018 כל מסגרת שכזו עשתה כראות עיניה. בלי שום תקנון (סְטַנְדַּרְטִיזַצְיָה). המקום הוגדר כעסק וכך הוא התנהל על כל המשמעויות הנובעות מתהליך זה. עסק בלי רישוי ובלי רישום.

מדובר בדאגה (שאגב חשובה) לתעסוקת נשים, ולא במסגרות חינוכיות. זה מהות המסגרות וזאת המדיניות שאותה אני פועלת לשנות. אני פועלת שהילדים יקבלו מסגרת חינוכית בלי קשר לעיסוק הוריהם או המצב הסוציו-אקונומי שבו הורים בעלי אמצעים יכולים לשלוח למסגרות יוקרתיות בעוד שהורים חסרי אמצעים נאלצים לשלוח למסגרות עם תנאים ירודים, המעצימים את הפערים החברתיים כבר מהשלבים הראשונים של התפתחות הילדים.

בזמן שבנט היה שר החינוך, הוקמה וועדה ממשלתית שבחנה האם לא ראוי להעביר את המסגרות תחת משרד החינוך. מכיוון שהמעבר למשרד החינוך הצריך תקציבים גדולים, במקום להציע תוכנית ארוכת טווח שתאפשר להגיע באופן הדרגתי אל היעד, היא ברחה אל אזור הנוחות, ואחרי זמן ארוך של דיונים, טענה כי זו שאלה של מדיניות, או במילים אחרות היא החליטה לא להחליט.

מכיוון שהמהלך הגדול של מעבר למשרד החינוך הוא תקוע (ונשאר רק במצעים של מפלגות ובהצהרות של פוליטיקאים ערב בחירות), מה שניתן לקדם הוא את חוק הפיקוח. עד להצבעה על התקנות בשבוע שעבר החוק היה ראשוני מאוד, בו נאמר: כל מי שפותח/ת מסגרת לגילאי לידה עד 3 מ 7 ילדים ומעלה יצטרך:

1) רישום למסגרת; 2) בדיקה שאין לאחד מאנשי הצוות עבר פלילי; 3) הכשרה בסיסית של עזרה ראשונה; 4) הצהרה על מבנה בטוח לילדים. בכל שאר חלקי החוק הוחלט ליישם במסגרת התקנות של החוק, כמו שנעשה גם בנוגע לחוקים אחרים.

במה עוסקות התקנות ומה הוחלט בשבוע שעבר? למסגרת מ7 ילדים ומעלה הוחלט:

1) "תקינה" - יחס מבוגר משמעותי לילדים בקבוצה. כרגע, המסגרות הפרטיות יחויבו בתקינה כפי שיש במסגרות שתחת פיקוח משרד הרווחה:

תינוקות 6 עד 15 חודשים 1:6, 50 מ"ר 3.3 מ"ר לילד.

פעוטות צעירים 16 עד 24 חודשים, 1:9, 3 מ"ר לילד.

פעוטות בוגרים 25 עד 36 חודשים 1:11, 2.6 מ"ר לילד.

תקינה זו רחוקה מאוד סטנדרט של מדינות ה-OECD, שבה יש תקינה של 1:3 בגילאים של עד שנה, ו-1:4 בגילאים שמעל לשנה.

2) הכשרה: 220 שעות בסיסיות לכל אחת שמתחילה בטיפול חינוך ילדים בגיל הרך, שאותן עליה ללמוד עד סוף השנה הראשונה במסגרת תפקידה כמטפלת. השעות יממומנו על ידי המדינה.

3) תקן בטיחות למקום, לפי תקנים ויועצי בטיחות שיבדקו שאכן המקום יכול להתאים לשהיית ילדים.

תקנות אלו השאירו את המצב כמות שהוא ב 23-25% ממעונות היום שזה עצוב. חשוב לשנות דברים רבים במערכת, כגון התקינה, אך מן הצד השני זו התקדמות משמעותית מכיוון שהם יצרו מצב של הסדרה ב-77% שעד לחוק הפיקוח לא היה כלום, פשוט כלום.

זו פסיעה קטנה אבל משמעותית. כל השנים הדלת הזו הייתה סגורה. כרגע נפתח חריץ בדלת צריך להמשיך לפתוח עוד את הדלת הזו, על מנת שילדים/ות יזכו לטיפול חינוכי, איכותי ומיטבי. החוק דל, התקנות מינימליות, אך אני מאמינה שגם מסע גדול צריך להתחיל בקטן, כפתגם הידוע "עדיף ציפור אחת ביד משתיים על העץ".