מה לטראמפ ולג'נין ג'נין?

הפלטפורמות מפעילות מניפולציות רבות, אלגוריתמים מחוכמים, והן חלק מהסכנה הגדולה, ועל כן גם עליהן חייבות להיות מוטלות חובות.

הרב יובל שרלו , כ"ח בטבת תשפ"א

הרב יובל שרלו
הרב יובל שרלו
צילום: אריה כץ

שני אירועים דרמטיים בתחום חופש הדיבור אירעו פחות או יותר בבת אחת: ראשון בהם הוא חסימת טראמפ על ידי טוויטר; שני בהם הוא פסק בית המשפט העליון על איסור הקרנת הסרט ג'נין ג'נין.

שניהם די דומים האחד לשני, על אף ההבדלים: כאן מנוצל הכוח של ענקי מונופול כדי לחסום, ממניעים שונים, שחלקם כלל אינם נובעים מסיבות של אחריות ודמוקרטיה; כאן מנוצל הכוח של המדינה כדי לאסור את הכפשתה ביצירה הטוענת להיות דוקומונטרית.

הדמיון הבסיסי הוא בעצם העובדה שחופש הדיבור מוגבל, מסיבות שנראות מוצדקות מאוד מאוד, בשני המקרים, אך הסכנות בשני המקרים גדולות.

וזו הזדמנות מצוינת לכל אחד לבדוק את עצמו ביחס לסוגיה זו: התומך בחסימת טראמפ יבחן את עמדתו לאור ג'נין ג'נין, והמתנגד לה יבחן את עמדתו באותו מקום

צריך לחזור על עקרונות היסוד:

חופש הדיבור והביטוי הוא שורש קיומה של חברה דמוקרטית. הוא מבוסס על שתי רגליים: רגל אחת עוסקת בזכויות האדם. זכות יסוד של האדם, שהיא חיונית מאוד למימוש זהותו, היא היכולת להביע את עמדותיו, רגשותיו, ביקורתו, תמיכתו או כל דבר אחר שחשוב לו להביא לידי ביטוי. זכות יסוד זו אינה יכולה להישלל על ידי הכרעת רוב, גם אם עמדת היחיד אינה מוצאת חן בעיני הרוב. לא זו בלבד, אלא שגם טיעונים כמו פגיעה ברגשות, התנסחויות פוגעניות ודומיהן, שהם מעשה מגונה שאדם צריך להימנע מהם ולנהוג בכבוד וברגישות כלפי האחר – זכאים להגנה ולחופש הביטוי.

חשוב להדגיש שהדברים אינם פוטרים את האדם מלהימנע מלומר דברים כאלה: זו חובתו המוסרית וההלכתית כאחד. אולם אסור להעניק כוח למי שמבקש לבלום את פיו של אדם אחר. היחס האמיתי לחופש הדיבור נבחן בשני מקומות: המקום הראשון הוא כאשר מובעות דעות שאדם מתעב, שונא, מתנגד, שולל או כל מילה אחרת המתארת אותן, ואף על פי כן האדם מתעקש שיישמר להן חופש הדיבור; המקום השני, כפי שאבהיר בהמשך, במקום בו גם חופש הדיבור נחסם.

רגל שניה, חיונית לא פחות, היא האינטרס הציבורי העצום, וחשיבות חופש הביטוי לחברה בכללה. חברה זקוקה לאופוזיציה, לבחינה מחודשת של דרכה, למחשבות שהן מחוץ לקופסה, להתססה שבאה מקבוצות שוליים ודומיהן. כל זה, כדי שהיא לא תשקע בבועה של עצמה; כל זה, כדי שהיא תיאלץ לקיים מתח מתמיד בעצם קיומה; כל זה, כדי שהיא תוכל להשתנות, להגיע למקומות טובים יותר, לאתגר את חבריה, להיות מקור ליוזמה ופעילות. כדי להשיג את כל אלה היא חייבת לשמור בקנאות על האפשרויות הרבות הקיימות בה להציע דרכי מחשבה אחרות ופורצות דרך, שמתנגשות עם הקונצנזוס ואינן מתירות לו להיות מונופול על האמת.

האם ללא גבול? אין עיקרון אתי כלשהו שהוא ללא גבול. כל טיעון אתי נפגש גם עם זה המנוגד לו. אין דבר אחד שהוא נכון תמיד. גם חופש הביטוי חייב להיות מוגבל. חופש הדיבור אינו מתיר התססה לאלימות, גזענות בזויה, פרסום שקרים מכפישים מובהקים על אחרים וכדו'. זה נכון מבחינה אתית, ומערכת החקיקה מבטאת את זה, בכך שאין היא מספקת הגנה על אלה שנוהגים כך. חשוב להדגיש כי אלו חייבים להיות דברים קיצוניים מאוד מאוד,, לאמור: על החברה לאפשר הליכה כמעט עד הקצה בתחום חופש הדיבור, אולם יש לזה קצה.

האחריות מוטלת בעידן שלנו גם על הפלטפורמות. הן אינן כלי בלבד. הן מפעילות מניפולציות רבות, אלגוריתמים מחוכמים, והן חלק מהסכנה הגדולה, ועל כן גם עליהן חייבות להיות מוטלות חובות. הדבר הטוב ביותר הוא לפרק את עוצמתן, דווקא כדי להניח להן להיות אכן פלטפורמות ולא גורם שלטוני בפני עצמו. אולם כל עוד הדבר לא נעשה – הן חייבות לפעול לאור אותם כללים: הענקת חופש דיבור קיצוני ואי-התערבות בתכנים, אך כל זה עד לגבול, ובמקום שנחצה הגבול – שם מוטל עליהן לבלום.

האם חסימת נשיא ארצות הברית טראמפ הייתה מוצדקת? חשוב קודם כל לומר כי כל עמדה צריכה להתחשב בכך שהיא מסוכנת מאוד מאוד. הענקת אפשרות לחסימה בכלל, ולחברות מסחריות בפרט, עלולה להביא לאסון של ממש. ואף על פי כן, במצבי קיצון כשיש סכנה ממשית (לא "זיהוי תהליכים", ולא "קרוב לוודאי", אלא סכנה ממומשת) – צריך לאפשר אותה. האם ארצות הברית הגיעה לנקודה הזו? לדעתי –כן. על אף כל ההסתייגויות. האם ג'נין ג'נין הגיעה למקום הזה? לדעתי – כן. האם אנו פותחים עידן של חסימות? לא.

ומה אנחנו צריכים ללמוד מכך?

אנו עצמנו צריכים להיזהר שלא להגיע למקום הזה, אלא לשמור על שני הצדדים – גם על חופש הדיבור הקיצוני וגם על גבולותיו, כדי להתברך מכל מה שקיים בו. ובד בבד, מעבר לכוחנות החסימה, טוב יהיה אם כולנו נאמץ דיבור שכלל לא יהיה צורך בחסימתו, ונוכל לשוב להתייחס לתכנים המורכבים של חיינו ולא לביטויים הקיצוניים והאכזריים שלהם.

הרב יובל שרלו הוא ראש מרכז האתיקה בארגון רבני צהר