מעשי הרצח במגזר הערבי אינם מפתיעים אף אחד. הם כבר לא מזעזעים, לא מדליקים שום נורה אדומה. התרגלנו. אחת לכמה ימים אנחנו שומעים על סכסוך חמולות שנגמר ברצח, על התנקשות ממארב מתוכנן, על קטטות המוניות שנגמרות במוות. האנרכיה בנגב ובגליל בשיאה, גביית דמי חסות מקבלנים, מחקלאים ומבעלי עסקים בצפון ובדרום הגיעה למימדים חסרי תקדים.
אחד השיאים נרשם בשבוע שעבר, באירוע שבו נרצחו שניים, אחד מהם נער בן 16 על כביש 6, לאור היום בליווי משטרתי, תוך הפגנת אומץ ותחכום שלא ידענו כמותם עד כה. נראה שלמשטרת ישראל אזלו הכלים, נגמר הרצון להתמודד עם התופעה המתגברת. הבעיה היא שזה נוגע לכולנו. זה קורה בערים שלנו, בכבישים שלנו, בשטחים הפתוחים, בפארקים ובאתרי הבילוי. זה פוגע בכולנו ומסכן את כולנו.
ראש הממשלה מתהדר בהישגי ממשלתו בעניין הסכמי אברהם והבאת החיסונים לקורונה, אך מטאטא אל מתחת לשטיח את כישלונותיו המפוארים לא פחות. השר אוחנה מתראיין בכל במה אפשרית בפנים חמורות סבר, מטיל את האשמה על הציבור, על ההנהגה המקומית, על חברי הכנסת הערבים – אך מתעלם מאחריותו האישית כמי שבשנה וחצי האחרונות כיהן כשר המשפטים וכשר לביטחון פנים. התוצאה היא לא משפטים ולא ביטחון פנים. חברי הכנסת הערבים התעוררו למציאות שבה הם נדרשים לתת תשובות לאזרחי המדינה הערבים, הם רגילים לייצג את האינטרס הפלשתיני מרמאללה.
אצל ביבי הכול פוליטי. לאחר 11 שנות שלטון ברצף נזכר נתניהו שיש אוכלוסייה ערבית במדינת ישראל, ובמהלך ציני הוא מחבק אותם ומתחנן שישתפו איתו פעולה. הממשלה בראשותו אינה מתמודדת לא עם הפרוטקשן, לא עם הטרור החמוש בכבישי הנגב, לא עם הפשיעה החקלאית בצפון, לא עם ארגוני הפשע, לא עם הבנייה הבלתי־חוקית, לא עם ההשתלטות על אדמות, לא עם הסחר בכלי נשק ולא עם מעשי הרצח.
מדינת ישראל איבדה את הריבונות ביפו, בבאר שבע ובגליל, אולי אפילו ויתרה עליה. אחרת אין דרך להסביר כיצד מדינה שיש לה את היכולת לאסוף מודיעין על לב ליבה של תוכנית הגרעין האיראנית לא מסוגלת לתפוס רוצח. כיצד מדינה שיכולה לאתר בכל רגע נתון סירת דייגים בים סוף לא מסוגלת לאתר את מחסני הנשק הבלתי־חוקי בשטחה. איך מדינה שיודעת לשלוף ממיטותיהם מחבלים ואנשי חמאס לא מסוגלת לשים את ידה על כנופיות פושעים שגובות דמי חסות.
מצב הפשיעה במגזר הערבי הוא סימפטום בלבד והוא מצביע על בעיה גדולה יותר. נתניהו מתעלם מהבעיות, אצלו הכול פוליטי והוא עסוק בענייניו המשפטיים ובהישרדותו האישית.
הממשלה החדשה שתקום אחרי הבחירות חייבת לנקוט בשלושה צעדים מיידיים, שאינם דורשים תקציב עצום או חקיקה מסובכת. שלושה צעדים פשוטים שכל מה שנדרש כדי להוציא אותם לפועל זה רצון, נחישות ויכולת ביצוע: הראשון הוא מבצע ארצי לאיסוף הנשק הבלתי־חוקי. השני הוא שינוי סדר העדיפויות והפניית המשטרה לטיפול יסודי בבעיה עד למיגורה. והשלישי – החמרת הענישה וגיבוי כלל המערכות, כולל החינוכיות, להתמודדות עם הבעיה.
ממשלה חדשה שתוקם, שאזרחי המדינה חשובים לה יותר מאינטרסים פוליטיים, תוכל לשנות את המצב, אשר דורש תיקון מיידי. עכשיו רק נותר לאזרחי ישראל לבחור ממשלה כזאת.
משה הר ציון הוא בנו של מאיר הר ציון ופעיל במפלגת תקווה חדשה