אם להיפרד אז כידידים

אם בנט וסמוטריץ' לא מצליחים להמשיך את השותפות המוצלחת ביניהם, כדאי לפחות שידאגו לגירושין ידידותיים ולא מכוערים

עמנואל שילה , א' בשבט תשפ"א | עודכן: 13:16

בצלאל סמוטריץ' בהשקת המיתוג החדש
בצלאל סמוטריץ' בהשקת המיתוג החדש
ללא קרדיט צילום

בצלאל סמוטריץ' אינו מנהיג הציונות הדתית. הוא אפילו לא המנהיג הפוליטי של הציונות הדתית. הציבור הציוני-דתי מפוזר בין מפלגות שונות ואינו מכונס כולו תחת הנהגתו של מנהיג פוליטי אחד.

אבל בצלאל סמוטריץ' הוא המנהיג הפוליטי הבולט ביותר בין אלה שעדיין מעוניינים בהמשך קיומה של מפלגה שמחויבת לציבור הציוני-דתי, ומייצגת באופן מובהק את ערכיו.

הוא לא בחר כמו סרוגים אחרים להביא את כישוריו הפוליטיים המפותחים למפלגה גדולה, מפלגת שלטון, שבה היה יכול להתקדם לתפקיד מיניסטריאלי בכיר. הוא לא מוכן להצניע דגלים ולטשטש מסרים רק כדי להתאים את עצמו לטעמם של קהלים נוספים ולהביא עוד מנדטים.

במקום לוותר על עמדותיו כדי לזכות בתמיכה נרחבת, סמוטריץ' מוכן להסתפק בשלב הראשון בתמיכה מצומצמת יותר, ולעמול צעד אחר צעד כדי להרחיב את ההכרה בצדקת הדרך ואת התמיכה בה. בניגוד לרבים אחרים, הוא מאמין שלא עבר זמנה של מפלגת הציונות הדתית. הוא פועל להמשך קיומה ורוצה לקבל את אמון הציבור כדי להנהיג אותה.

סמוטריץ' יודע שלא כל המעוניינים במפלגה ציונית-דתית מרגישים שהוא מייצג אותם באופן מדויק. הוא מבין שבמועד הזה הוא חייב לשים לצדו דמויות שמייצגות זרמים נוספים בציונות הדתית, ובעיקר את הזרם המרכזי והגדול של אלה שבאמצע, לא חרד"ל ולא ליברל. הוא מעוניין באיחוד בין מפלגתו לבין מה שנותר מהבית היהודי, ושואף במוצהר לממש הסכם שגובש לפני כשנה בין שתי המפלגות, אך משום מה לא אושר במוסדות הבית היהודי ולא יצא אל הפועל. סמוטריץ' מבין שכדי לזכות באמת בהנהגת הציונות הדתית הוא חייב לקבל את אמון הציבור בתהליך דמוקרטי. ומכיוון שהזמן קצר והקורונה עדיין כאן - הוא מבטיח פומבית לקיים מפקד ופריימריז להנהגה לאחר הבחירות.

נפתלי בנט היה במקום הזה. הציונות הדתית זיהתה אותו כפוליטיקאי מצוין ואיש ערכי, נתנה לו את המפתחות ופרשה לו שטיח אדום. הוא ושקד היו המנהיגים הפוליטיים הבלתי מעורערים שלה. בנט בחר לעזוב. הוא חש שקורץ מחומר של ראשי ממשלה, שציבורים רחבים רוצים לתמוך בו, ורק הזיהוי עם המגזר מעכב אותם. הוא מעוניין גם היום באלקטורט הציוני-דתי, אבל לא רוצה להיות מחויב למוסדות החינוך ותנועות הנוער שמגדלות אותו.

הוא לא יילחם נגד חקיקה דרקונית שמטילה סנקציות על פסיכולוגים המושיטים סיוע למי שנטייתם החד-מינית סותרת את מצפונם הדתי ולא ייאבק נגד החלפת אבא ואמא בהורה 1 והורה 2 בטפסים ממשלתיים, כי הוא נזהר מלהרגיז את הלהט"בים. הוא גם לא ייאבק למען זכויות החייל הדתי בצה"ל כדי לא להיתפס כמגזרי. את כישלון ניסיונו הראשון את תיק הביטחון באמצעות איום פוליטי על נתניהו הוא זקף לחובתם של יועציו הרבנים, והמסקנה מבחינתו הייתה להקים מפלגה ששייכת לו ורק לו. כמו יאיר לפיד ובני גנץ ואביגדור ליברמן וגדעון סער, הוא רוצה לבחור את הח"כים שלו בעצמו, ולא להיות מחויב למתפקדים או לחברי מרכז.

למרות ההבדלים ופערי ההשקפה ביניהם, שיתוף הפעולה בין בנט לסמוטריץ' עד כה היה מוצלח. השותפות התערערה בעיקר בגלל שינויים שחלו אצל בנט, וכל המשנה ידו על התחתונה. מי שבחר להסתיר את דגלי ההתיישבות ומערכת המשפט לטובת "לא כלכלה לא מעניין" היה בנט. הוא גם זה שדורש לשנות את יחסי הכוחות, שבהסכם הקודם היו הרבה יותר שוויוניים, על סמך סקרים מנבאי טובות שבעבר כשלו שוב ושוב במבחן הקלפי. הוא גם זה שמיהר לחתום, בלי להימלך בשותפו, הסכם עודפים עם מפלגת גדעון סער ששייכת למחנה 'רק לא ביבי'. רגע לפני שהחבל המתוח נקרע, סמוטריץ' החליט לחתוך אותו.

הפירוד בין שתי השותפות מדאיג ומציק. כמו שכבר קרה לפני שנתיים, התוצאה עלולה להיות התנפצות של אחת מהן, אולי של שתיהן, על אחוז החסימה. אפשר להביע תקווה שעוד ניתן לרדת מהעצים הגבוהים ולהגיע להסכם. אם לא, תעשו טובה לעצמכם ולציבור כולו ותיפרדו יפה ובלי השמצות. גירושין מכוערים פוגעים גם באיש ובאישה המתגרשים וגם בילדים. פרידה ידידותית עם איחולי הצלחה הדדיים היא גם ראויה וגם מתגמלת.

שבר את המונופול

איש העסקים היהודי-אמריקני המיליארדר שלדון אדלסון, שנפטר השבוע בגיל 87, ראוי להוקרה בגלל פעולות רבות שעשה למען מדינת ישראל והעם היהודי. שורה ארוכה של מפעלים ציונים קיבלו מידו מיליונים רבים בדולרים – החל מפרויקט 'תגלית' דרך יד ושם וכלה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת אריאל. שבועיים לפני הסתלקותו הגיעו ארצה יהונתן ואסתר פולארד בטיסה מיוחדת במטוסו הפרטי, במה שבדיעבד מסתמן כמחוות פרידה סמלית ואחרונה למדינת ישראל ולעם היהודי. אדלסון היה מגדולי התורמים למפלגה הרפובליקנית הידידותית לישראל, ומתרומותיו נהנו גם גופים פרו-ישראלים שונים וארגונים שעוסקים בשמירת הזהות היהודית בארה"ב.

אחת מפעולותיו היותר משמעותיות של אדלסון בישראל הייתה הקמת ישראל היום, העיתון ששינה לחלוטין את מפת התקשורת המודפסת בישראל. עד לפני 14 שנים היו בשוק התקשורת הכללית בישראל עיתון גדול אחד ושניים בינוניים - שלושתם בעלי קו מערכתי שמאלני מובהק. את ההבדלים האידיאולוגיים בין רמת השמאלנות של ידיעות אחרונות לזו של מעריב צריך היה לחפש בזכוכית מגדלת, בעוד הארץ מקפיד להתמקם עוד יותר שמאלה ולנקוט קו לוחמני פוסט-ציוני.

במיוחד בלט לרעה ידיעות אחרונות בשל היותו העיתון הגדול והחזק בישראל, בפער עצום לעומת כל מתחריו. באותן שנים כינו פרסומאי ידיעות את המוצר שלהם 'העיתון של המדינה', כשלעתים קרובות התחושה הייתה שמדובר בעיתון שיש לו מדינה. החשיפה העצומה לה זכה העיתון העניקה לבעל השליטה בו, נוני מוזס, יכולת להעלות ולהוריד מלכים מכיסאותיהם על פי אהבותיו ושנאותיו האידיאולוגיות וגם האישיות. במשך 15 שנים, משנת 1995 עד שנת 2010, הוגדר ידיעות אחרונות באופן רשמי כמונופול, לאחר שהגיע לשליטה על למעלה מ-50 אחוז משוק העיתונות המודפסת. כל פוליטיקאי ידע שאסור לו להסתכסך עם בעלי העיתון של המדינה, שהחזיק גם בתואר העורך האחראי. כל יוצר בתחום התרבות הבין שסופו להיכשל אם לא יפזר את ההצהרות הנכונות שיזכו אותו בעמוד השער של מוסף הצבע 7 ימים, או לכל הפחות מוסף התרבות 7 לילות. מחירי המודעות בידיעות הרקיעו שחקים, והמפרסמים נאלצו לשלם ולשתוק כי לא הייתה אלטרנטיבה. ידיעות אחרונות של אותן שנים היה מונופול מפלצתי בעוצמתו שמעטים העזו להמרות את רצונו.

העיתון 'ישראל היום' שאדלסון הוציא לאור החל משנת 2007 שבר את המונופול של ידיעות אחרונות ושחרר את השוק ואת המדינה כולה מלפיתתו הכוחנית. תוך זמן קצר הצליח העיתון היומי שחולק בחינם לכבוש לעצמו נתח שוק שווה בגודלו לזה של ידיעות, תוך שהוא פוגע משמעותית בכמות הקוראים שלו ומוריד אותה לרמה שפויה. הירידה בחשיפה של ידיעות ועצם קיומו של עיתון עם חשיפה דומה ביטלו את מעמדו כבמה החשובה היחידה, המקום שאם אתה לא שם אתה לא קיים. ידיעות נותר עיתון מוביל וחזק עד היום, אבל הוא כבר לא מונופול דורסני שמסוגל לרמוס את כל מי שעומד בדרכו.

בתחילת דרכו 'ישראל היום' היה עיתון ימני רק בהשוואה למתחריו. בפועל הוא היה עיתון מאוזן אידיאולוגית, הבמה המרכזית היחידה שבה ניתן ביטוי הולם גם לדעות ימניות, לצד דעות שמאל של הפובליציסט המוביל בעיתון דן מרגלית ואיש השמאל יוסי ביילין. עם השנים הצד הימני בעיתון נעשה דומיננטי יותר, ובשנים האחרונות הוא מכונה 'ביביתון' בפי יריביו ומבקריו בגלל תמיכתו העקבית בראש הממשלה בנימין נתניהו. עם השנים, התחרות מול ישראל היום על הקורא הישראלי אילצה גם את ידיעות לתת מקום בין דפיו לכותבים דתיים וימניים. אם בעבר כותבים מעולים כמו אורי אליצור ואורי אורבך קיבלו בו לכל היותר טור קצר בצד העמוד, כיום ניתנת במה משמעותית גם לכותבים מסוגם של עמית סגל או סיון רהב-מאיר.

בעיני השמאל היה ישראל היום לצנינים, ואלה שרוממות חופש הביטוי בגרונם לא בחלו בניסיון לחוקק חוק מיוחד כדי להביא לסגירתו. למרבה הפרדוקס, הניסיון לפגוע בהצלחת ישראל היום ולהביא לסגירתו סיבך בפלילים גם את אויבו המר נוני מוזס מידיעות וגם את ראש הממשלה נתניהו שהעיתון ובעליו חפצו ביקרו.

אי אפשר לבטל לחלוטין את הטענות המקצועיות והאתיות נגד ישראל היום, אבל תרומתו לשחרור שוק העיתונות המודפסת מאימת המונופול המפלצתי של ידיעות אחרונות חשובה לאין ערוך וראויה לפרס ישראל. בשנים האחרונות נעשתה ד"ר מרים אדלסון, אשתו הישראלית של שלדון אדלסון, מרכזית יותר ויותר בניהול עסקי התקשורת של בעלה בישראל. בהיותה גם היורשת העיקרית של הונו, יש לקוות שהיא תיטיב להמשיך ולנווט את המפעל החשוב הזה שלה ושלו.

לתגובות: eshilo777@gmail.com