קריאת תיגר על הסמכות של חכמי הדור חמורה מחורבן בית המקדש

הרב זלמן קורן יוצא נגד סדרת המאמרים בעד עליה להר הבית שפורסמו לאחרונה שלדבריו חותרים תחת הסמכות ההלכתית של חכמי הדורות.

הרב זלמן קורן - מורא המקדש , א' בשבט תשפ"א

קריאת תיגר על הסמכות של חכמי הדור חמורה מחורבן בית המקדש-ערוץ 7
הרב זלמן קורן
צילום: באדיבות המצולם

א. בתאריך י"ז כסליו פרסם הרב אברהם ליפשיץ בבמה זו מאמר יסודי, שבו הציג מגמה שקיימת בקרב נאמני הר הבית, לתלות עצמם בגדולי תורה שכביכול הורו להם היתר לעלות בהר.

במאמרו הראה כי מדובר בדברים שהוכחשו על ידי חלק מן החכמים שדבריהם צוטטו, וכי גם במקרים שהרחיקו עדותם ומסרו דברים בשמם של חכמים שנמצאים כיום בעלמא דקשוט, עדיין ניתן למצוא בעולם הזה הוכחות חותכות לכך שלא זו הייתה דעתם. הדבר החשוב ביותר באותו מאמר הוא המסקנה שאינה משתמעת לשתי פנים, שמדובר במגמה של הטעיה.

היו אמנם מן העולים להר הבית, שעל אף הדברים הברורים שהוצגו במאמר, עדיין ניסו לקושש בדלי עדויות או סוג של תובנות על פיהן יש בסיס למי שנתלה כביכול במה שיוחס לאותם גדולים. מאידך, ניתן לומר שהדברים הברורים גרמו לכך שהקוראים לעליה להר הבית מצאו לנכון ללכת בדרך אחרת, אשר פשוט שללה את הסמכות של האוסרים ובכך למעשה הפכה למיותרת את השאלה מה באמת אמר פלוני ומה באמת אמר פלוני.

למעשה, בכך ביקשו "לעקור את הכל" בנוגע לכוחם של חכמי התורה להורות לציבור כיצד לנהוג. דבר זה כשלעצמו חמור הרבה יותר ממגמת ההטעיה שעליה הצביע הרב ליפשיץ.

ואולם אני מוצא לנכון להבהיר, כי ניצנים של מגמה זו - של שלילת הסמכות מחכמי הדור על ידי העולים להר הבית - הייתה קיימת כבר עשרות שנים, אך היא לא הודגשה, ומאמרו של הרב ליפשיץ רק הכריח את ההולכים בדרך זו לחשוף את דעתם האמיתית. לכן אני מוצא לנכון להציג כמה דברים שפורסמו בעניין במהלך השנים.

ב. בחודש מנחם אב תשס"ד פורסם כרוז האוסר את העליה להר הבית, ובראש החותמים עליו חתם הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ"ל. בכרוז זה הוזכר בין השאר כרוז הרבנות הראשית ורבים מגדולי הפוסקים בדור ההוא, אשר פורסם בחודש אלול תשכ"ז.

כנגד כרוז זה יצא הרב ישראל אריאל (בשנת תשס"ה) בחוברת בשם "קול מהיכל", ושם כתב כי: "המודעה משנת תשכ"ז אינה פסק הלכה אלא הצהרה". וכי כדי להפוך את המודעה למסמך הלכתי היה על הכותבים לערוך דיון מעמיק בנושא (דבר שלדעתו לא נעשה), ואז, אם רצונם היה למגדר מילתא, היה עליהם במקביל להתחיל בהכנות לבניין המקדש (כאילו זה היה מעשי בזמן ממשלת אשכול, או אחת מן הממשלות שאחריה עד היום הזה), ואשר על כן: "כרוז הרבנים תשכ"ז לוקה בניסוח, וקשה לקרוא לו מסמך הלכתי".

כתיבה זו של הרב אריאל היא פחות חמורה מדבריהם של אלו המבקשים כיום לעקור את הכל בתחום הסמכות הרבנית. מפני שהרב אריאל לא כפר בעצם הסמכות של חכמי הדור לאסור את העליה להר הבית תחת ההגדרה ההלכתית של "מגדר מילתא" שנוהגת גם בזמן הזה, וכפי שמפורש בשו"ע חו"מ סימן ב' סעיף א': "כל בית דין, אפילו אינם סמוכים בארץ ישראל, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות (ושהוא צורך שעה) היו דנין בין מיתה בין ממון, בין כל דיני עונש". ושם בהמשך קיימת הגדרה של אלו שרשאים לעשות כן, כלשון השו"ע שם: "ודוקא גדול הדור, או טובי העיר שהמחום ב"ד עליהם". ואם כן ודאי מסכים הרב אריאל, שלחותמים על כרוז תשכ"ז היה אפילו כוח לגזור דין מוות (!) על העולה להר הבית, אם היו רואים "שהעם פרוצים בעבירות, ושהוא צורך השעה". אלא שלדעתו המסמך שעליו חתמו אינו מסמך הלכתי אלא הצהרה, מפני שלדעתו הם לא עמדו בתנאי הסף ליצירת תקנה שכזו משום מיגדר מילתא, כי לא ערכו דיון מעמיק בעניין, וגם לא התחילו במקביל לעשות הכנות מעשיות לבניין בית המקדש.

ובאמת, עצם הרעיון, שיכול מי שהכרוז לא מוצא חן בעיניו להחליט שאין זה מסמך הלכתי, משום שלדעתו הכותבים לא העמיקו בעניין, היא זילות גדולה בתלמידי חכמים אשר קוטנם עבה ממותניו. כי חזקה על תלמיד חכמים, ובפרט על גדולי הדור, שאין הם מורים הלכות אלא אחר הבירור הנצרך לזה על פי דין. ואמנם הרשות נתונה לת"ח גדולים אחרים להביע דעה אחרת, אך אין רשות לשום אדם להרהר אחריהם ולומר שפעלו שלא בהתאם לכללי ההלכה. אולם על מנת להסיר לזות שפתים אני מוצא לנכון לפרט את העובדות דלהלן:

העיר העתיקה והר הבית שוחררו ביום רביעי כ"ח אייר תשכ"ז, אך המלחמה עדיין נמשכה. אולם מפאת חשיבות העניין, בעיצומה של המלחמה, ביום ששי ר"ח סיון תשכ"ז קיימה מועצת הרבנות ישיבה, שבה נכחו גם חברים מבית הדין הגדול ועוד ת"ח, שעסקה בעיקר בשאלת העליה להר הבית. בו ביום הוצאה הודעה ראשונה - האוסרת על אזרחים שאינם משתייכים לכוחות הביטחון להיכנס להר הבית. בעקבות אותה הודעה, ולאחר עבודת הכנה יסודית, גובש מסמך מפורט יותר שפורסם בחודש אלול תשכ"ז, עליו חתמו כחמישים מגדולי ההוראה של הדור, ואשר בו הוקבע האיסור של העליה להר הבית, והוא המסמך שלדעת הרב אריאל אינו מסמך הלכתי.

כאמור, הדיון הראשוני היה ביום ששי א' בסיוון תשכ"ז, אך כבר יומיים לאחר מכן התחיל הגאון הגדול (לימים הראשון לציון) מו"ר הרב עובדיה יוסף זצ"ל בכתיבת תשובה מעמיקה ומקיפה בענין (הלא היא כתובה בספר יביע אומר ח"ה יו"ד סי' כ"ו).

בסופה של אותה תשובה מופלאה של הגר"ע יוסף הוא כתב במפורש:

"ולכן בודאי שיש להתרחק ולהשמר שלא להכנס להר הבית אפי' לאחר טבילה ולצורך מצוה, כי יבאו ההמון לפרוץ ולהכנס בטומאה לשטח העזרות וההיכל, דילפי אינשי מקלקלתא ולא מתקנתא. (וכמ"ש בירושלמי פ"ב דמ"ק ה"ב). וכעת כבר נמנו וגזרו והסכימו גדולי הדור בכל תוקף לגדור גדר ולהזהיר באזהרה חמורה לבל יהין שום אדם להכנס לשטח הר הבית, עד כי יבא שילה, שאז יקויים בנו: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, ושומע לנו ישכון בטח".

לכך יש להוסיף, שלרבנות הראשית נשלח בימים ההם גם מברק של אגודת הרבנים בארה"ב (גוף שבראשו עמד הגאון הגדול רבי משה פיינשטיין זצ"ל), ובו תמיכה בעמדת הרבנות בנושא. וזאת מלבד הוראת איסור שהוציא בנושא בנפרד הגרי"י קנייבסקי זצ"ל, ותשובה הלכתית מפורטת שכתב הגרי"י ווייס זצ"ל (ראב"ד העדה החרדית), בספר התשובות שלו, מנחת יצחק ח"ה סי' א' (שם ביקש להוכיח שכיום יש איסור מעיקר הדין בכניסה לכל שטח הר הבית, ולא רק משום מגדר מילתא).

אשר על כן, יש לדחות מכל וכל את הטענה כאילו כביכול אזהרת הרבנות ורוב מניין ורוב בניין של גדולי ישראל אינה בגדר מסמך הלכתי. ולמעשה גם הטענה שכאילו לא נערך בנושא דיון מעמיק היא חסרת שחר. כי מעיון בפרוטוקול של הישיבה בר"ח סיון עולה, שבהחלט נערך אז דיון בשאלות שצריכות היו להיות נדונות לפי דעת אותם חכמים.

ומכלל הדברים שנידונו כבר בישיבה הראשונה בנושא, מוצא אני לנכון להביא לידיעת הקוראים כי באותה ישיבה אמר הרב חיים דוד הלוי זצ"ל, שהרבנות הראשית לא צריכה לקבוע הנחיות בתחום זה, וכי יש מקום לאפשר לכל רב להורות לבני קהילתו כיצד לנהוג בזה. אך עמדה זו נתקלה בהתנגדות גורפת שהוביל הרב שלמה יוסף זווין זצ"ל, ונקבע במפורש כי עניין העליה של הציבור להר הבית הוא עניין שלא ניתן להשאירו ביד כל רב לקהילתו.

בהתאם לידיעה הברורה והמוסכמת, שלגדולי הדור נתונה הסמכות למגדר מילתא גם בזמן הזה, מובן מאליו שאין יכולת לחכם יחיד לנטות מאותו "מגדר מילתא", אף אם במחלוקת הלכתית רגילה יש לו ליחיד שהגיע להוראה רשות לחלוק, כל עוד לא הוכרע הדבר בסנהדרין גדולה. שהרי בנסיבות אלו יכולים גדולי הדור (אחרי דיון מעמיק וכו') לגזור מיתה על אותו חכם שדעתו שונה.

ג. על כל פנים, בהמשך למגמה זו, אך טבעי הדבר שבתאריך י"ד מנחם אב תש"פ פרסם הרב אריאל בבמה זו מאמר ובו יצא בתוקף כנגד 136 הרבנים שהצטרפו בקיץ תש"פ לכרוז הרבנות וגדולי ישראל משנת תשכ"ז, והאשים אותם בטענה שגם הם כביכול לא נשאו ונתנו בדבר.

וכך כתב:

"נעלם דבר מעיני הקהל: הזכות להביע דעה בהלכה שמורה רק למי שמביא ראייה לדבריו מן התורה. לפלא הוא, שבמודעה שפורסמה מטעמכם בחתימת מאה ושלושים רבנים, לא צויין ולו מקור אחד, לא מן התורה שבכתב ולא מן התורה שבעל פה, וכן לא ייעשה".

הפתיחה של משפט זה כשלעצמה מקוממת. אמנם נכון הוא שיש בתורה פרשה שלמה שעוסקת בחטאת ציבור שאותה מביאים סנהדרין שבטעות גרמו תקלה לציבור, ובפתיחתה כתובות המילים: "ונעלם דבר מעייני הקהל" (ויקרא ד' י"ג), אך מובן שמי שמחליט שאכן יש כאן שגגה הם הסנהדרין עצמם, ולא יחיד שמתריס נגדם כאשר הם ממשכים לעמוד על דעתם.

לגופו של עניין, מובן שרבנים שפוסקים מכריעים כפי שהם מכריעים, על סמך ראיות או סברות הלכתיות, או גם תוך הסתמכות על דברי פוסקים ידועים קודמים (כפי שאנו נוהגים כלפי הראשונים וכלפי גדולי האחרונים), אך כרוזים והודעות לציבור אינם צריכים לכלול בתוכם את המשא והמתן ההלכתי, אלא את המסקנה בלבד.

ובנדון דידן יש גם הטעייה חמורה בנוגע לעובדות, וזאת משום שחלק מחותמי הכרוז הראשון כתבו תשובות מפורטות בעניין, וגם חלק מחותמי הכרוז משנת תש"פ, לא הסתפקו בהסתמכות על הראשונים, אלא התווכחו בכתובים עם הרב אריאל עצמו.

ד. אחד הרבנים המקובלים ביותר בציבור הדתי לאומי היה הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל. משום כך, מובנת מאוד המגמה של חלק מן העולים להר הבית, לשים בפיו דברים שכביכול אמר בזכות ההיתר לעלות להר הבית. לשבחו של הרב אריאל יאמר, שהוא לא נגרר אחרי דרך מסולפת זו, אך נקט בדרך אחרת כדי להסביר לשומעיו מדוע אין משמעות מחייבת לדבריו של הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל.

בשנת תשמ"ט פרסם הרב אליהו מכתב הסכמה לחוברת 'שלהבתיה', שעסקה בשאלת החובה או אי החובה לבנות את בית המקדש בידי אדם בזמן הזה (עכ"פ קודם ביאת המשיח). באותו מכתב צידד הגר"מ אליהו בשיטת רש"י וראשונים אחרים (כפי שהוא וכפי שרבים הבינו אותה), שבית המקדש העתיד ירד משוכלל מן השמים. (ובספר התשובות של הגר"מ אליהו "מאמר מרדכי" התפרסמו אחר כך כמה תשובות בהן הוא מבסס את דבריו בעניין, ונושא ונותן בדבר עם אחרים).

על כך הגיב הרב אריאל בחוברת בשם "צפיה" (שיצאה לאור בשנת תשנ"ד), ושם (חוברת ד עמ' 77) תקף את עצם הסמכות של הגר"מ אליהו זצ"ל להורות הוראה זאת, וכתב בכותרת לאחד מפרקי מאמרו: "הסמכות לפסוק הלכה – נועדה לקיום מצוה ולא לביטולה". ובהמשך בגוף המאמר כתב:

"יש להוסיף, כי הסמכות לפסוק הלכה על פי שיקול דעת אנושי, ניתנה לבני אדם כדי לקיים את התורה ולדקדק בכל מצוותיה, ולא כדי לבטלה. הוא שאמר משה 'כי התורה הזאת... לא בשמים היא... כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו' (ההדגשות כאן הן במקור)

לפיכך כשאנו רואים פסק הלכה, שאינו בא מפי הסנהדרין אלא מפי פוסק יחיד, ומגמתו לבטל מצוה, וכגון ביטול מצות בנין המקדש בזמן הזה, צריך הדבר לקומם את חושו הבריא של יהודי המאמין בתורת משה. לא הסמיך הקב"ה את הנביאים ואת החכמים לבטל מצוות, כי אם לחזק את התורה ולזרז את ישראל לעשות את מצוותיה. ככל שליחות אחרת, אף על זו יש לומר את הכלל: 'לתקוני שדרתיך ולא לעוותי' (קדושין מ"ב ב')."

גם כאן, לא מדובר במחלוקת שבה כל אחד אומר את דעתו (ולא אכחד כי יש בהחלט מקום לפסוק בשאלה באופן שונה, וגם להבין את שיטת רש"י באופן שונה), אלא בנסיון לערער על הלגיטימיות של הגר"מ אליהו זצ"ל לפסוק להלכה בסוגיא זו כדעת רש"י ותוספות והריטב"א בסוגיא בסוכה מ"א ע"א (כפי הבנתם של מחברים רבים), שבנין בית המקדש העתיד הוא בידי שמים. שהרי לפי הרב אריאל יש כאן מצוה, ולפי הרב מרדכי אליהו משמעות הדבר היא שאין כאן מצוה הנוהגת למעשה, ובויכוח מסוג זה לעולם דעתו של האומר שיש כאן מצוה היא על העליונה, מבלי קשר לשאלה מה גדלותו בתורה של בעל הדעה השוללת את קיום המצוה.

(כך למשל, לפי כלל מחודש זה, כשנחלקו רבי עקיבא וחבריו בדין ברכת המזון, ורבי עקיבא סבר שיש מצוה מדאורייתא לברך ברכת המזון על כל מאכל שאדם שבע מאכילתו (ברכות פ"ו מ"ח), יכול היה רבי עקיבא לטעון נגד החולק עליו, שהתורה לא נתנה לו רשות לבטל מצוה, ורק לסנהדרין הייתה רשות לחלוק בזה על רבי עקיבא גם לפי הכלל המחודש).

ושמא כוונתו של הרב אריאל הייתה גם לשלול את הלגיטימציה של הרצי"ה קוק זצ"ל, שהיה אומר שגם לשיטת הרמב"ם, שבניין המקדש העתיד הוא בידי אדם, אין המצווה נוהגת בזמן הזה. משום שיש סדר במצוות, וכיון שמצוות העמדת מלך, ומצוות מחיית עמלק עדיין לא נשלמו, על כן מצוות בניין המקדש אינה נוהגת היום. אבל מפני הכבוד נכתבו הדברים רק נגד הגר"מ אליהו.

ה. על הקשר בין שאלת חובת בניית המקדש בזמן הזה, לבין האיסור (או שמא החובה, לדעתו של הרב אריאל) לעלות בהר, הבהיר הרב אריאל את דעתו בחוברת בשם: "נהלך ברגש" שיצאה לאור בשנת תשע"ח, שם כתב:

"דוברי התנועה (=למורא מקדש) השונים מביאים את דברי אחד מגדולי ישראל אשר חיווה את דעתו בכתב ובעל פה, כי לדעתו בית המקדש עתיד לרדת משמים. מששאלו את כבוד הרב מה דעתו על עלייה להר הבית, השיב כי יש להימנע מלהיכנס להר.

'דורשי המקדש' (=כלומר בהקשר זה קבוצת העולים להר הבית), אינם רואים בדבריו אלה פסק הלכה, אלא הבעת "השקפה" הבאה כתחליף לתורה ומצוות, ולכן אל לו לאדם מישראל להישמע לדעה זו. מדובר בהשקפה המנוגדת לשלש עשרה עיקרי האמונה היהודית, שכן אחד מעיקרי האמונה קובע, כי 'התורה הזאת לא תהא מוחלפת', ואין לך שינוי גדול בתורה ובאמונה, מן הקביעה שהמצווה המוטלת על ישראל לבנות מקדש – בטלה עם החורבן, ומאז עברה המצווה, כביכול, לאחריותו של הקב"ה.

ברור מעתה, מדוע לדעת אותו גדול, ביטל גם החיוב לעלות להר הבית, שהרי לפי השקפתו כל עניין הר הבית והמקדש מסור מאז החורבן לבורא עולם."

ובכן, בהתאם למה שנכתב בחוברת "נהלך ברגש", הראשון לציון הגאון הגדול הרב מרדכי אליהו זצ"ל, הוא לא פחות מאשר 'כופר בעיקר' (!), וזו כמובן סיבה טובה לא לשמוע לו.

ו. כפי שצוין לעיל, דברי הרב אריאל קלים בחומרתם לעומת מגמות שמפורסמות לאחרונה, אשר מבקשות "לעקור את הכל".

בתאריך י"ח כסלו פרסם הרב ארל'ה הראל מאמר בעלון 'עולם קטן', ובו סיפר כי בהיותו בכיתה י' ניסה הר"מ שלו לשכנע אותו בנכונות ההשקפה של מתנגדי הציונות, משום שקיימת חובה ללכת אחרי הרוב, ורוב חכמי התורה התנגדו לציונות. אלא שבאותו יום זימנה לו ההשגחה העליונה מכתב שכתב "אחד מרבותינו" ובו טען כי מדובר בטענה שיקרית, וכי לא קיים כלל הלכתי המחייב ללכת אחרי הרוב, כל עוד לא נמנו על כך בבית דין, וכי במצב זה, שהדברים לא התבררו בבית דין, יכול כל הרוצה בכך ללכת אחרי דעת המיעוט. הוא הוסיף שנדהם לראות שיש רבנים מהציונות הדתית האוסרים עליה להר הבית שנאחזים "בטענה שיקרית זו" - שיש צורך ללכת אחרי הרוב גם במקום שלא היה על כך דיון בבית דין.

ואני מצידי דווקא משתומם על כך שאדם, שלפי הנראה עוסק בתורה במשך שנים, לא נתקל בכך שבגמרא מופיע כבשיגרא הביטוי "פשיטא, יחיד ורבים הלכה כרבים" במקומות שבהם לא מדובר כלל על דיון שהיה בבית דין. ולמעשה, אחד הכללים הבסיסיים ביותר של הפוסקים במהלך הדורות מתבסס על כלל זה של הליכה אחרי רוב הדעות. וקשה להבין כיצד הוא מוכן לכנות כלל בסיסי זה כ"טענה שיקרית".

אחר כך, פרסם הרב רונן נווה מאמר (בתאריך כ"ט כסליו תשפ"א) בבמה זו, ובו למעשה הודה שרוב מניין ורוב מניין של חכמי הדור והדור הקודם אסרו את העליה להר הבית, והוא (בניגוד לרב הראל) אף מודה בכך שעל דרך כלל צריך אדם לנהוג כפי רוב החכמים, אלא שמכיוון שהדבר לא הוכרע בבית דין הגדול, הרשות נתונה ליחיד לשקול שיקולים אחרים, וכפי שנהגו תלמידי רבי אליעזר שבמקומו, כאשר מילה חלה בשבת, נהגו לחלל שבת גם על מכשירי מילה, וכדעת רבם המובהק. ואשר על כן, גם בנוגע לעליה להר הבית ניתן לשקול שיקולים אחרים, ומשום כך: "נראה, שהמשקל הגדול והמרכזי של בניין ועבודת בית המקדש ,והעובדה שבדרך כלל מי שעולה בפועל להר עוסק בנושא המקדש ובבניינו בעוד מישורים, שהרי אחרי המעשים נמשכים הלבבות, כל זה מהווה גם שיקול למי שמתלבט בנושא ולבבו בוער לדרוש לציון, ולכן מסתבר שהוא יכול ואולי אף צריך לסמוך על הרבנים הגדולים המתירים עליה להר."

ואני איני מבין מה הקשר בין תלמידיו המובהקים של רבי אליעזר, שהלכו אחריו מן הסתם בכל דבריו (כי הוא היה רב המקום), ובפרט בהיות נחשב לגדול מכל חכמי דורו, להנחה שכביכול כל מי שלבבו בוער לדרוש לציון רשאי לעשות בזה כרצונו. מה גם שפשוט שזעקתו של הרצי"ה קוק זצ"ל (אחרי מלחמת ששת הימים, ובדיוק בהקשר של עליה להר הבית): "סחור סחור אמרינן לנזירא לכרמא לא תקרב" נבעה דווקא מפני שהיה "לבבו בוער לדרוש לציון", ודבריו נאמרו ברוח דברי הראי"ה קוק זצ"ל (שאמנם נאמרו בזמן המנדט הבריטי), אשר קבע אז במפורש כי: "מה שאין אנחנו נכנסים לפנים מן הכותל, הוא לא מיעוט זכויותינו ומיעוט קישורנו אל המקום הקדוש הזה, אלא מפני רוב הקישור שלנו אליו ואל רוממות קדושתו"

וכבר ציינתי לעיל, שאין זה מתקבל על הדעת שיש לו ליחיד שהגיע לכך את הרשות לחלוק על הרבים כאשר הרבים גזרו גזירה משום מגדר מילתא (שזו הלכה הנוהגת גם היום), שאם כן לא הועילו חכמים בתקנתם כלום. ולא עוד, אלא שלפי מה שהתבאר בשו"ע חו"מ סי' ב' סעי' א', במצב של "מיגדר מילתא" הרשות נתונה לגדולי הדור גם להרוג את העבריין.

על כל פנים, בנקודה זו של החובה לציית לרוב מניין ורוב בניין של חכמי הדור, כבר נעשתה מלאכתי על ידי אחרים, כי בתאריך ט"ו טבת פרסם בבמה זאת הרב אבי קלמן מאמר תגובה למאמרו של הרב נווה, וסתר את דבריו, וגם הראה את הסכנה הכוללת ליהדות שיש בהנהגה שכזאת שבה 'איש הישר בעיניו יעשה'. וכמדומה שכל מעיין יוכל להבין כי תגובתו הרב עידו אלבא מתאריך י"ז טבת, בה קבע כי "רוב הרבנים אינם מוחים בעולים להר הבית" איננה תשובה מספקת, וכפי שהראה הרב עמיחי אליאש במאמרו מתאריך כ"א טבת. ואני מצידי מוסיף על דבריו, שאם באנו להוכיח הסכמה משום שרוב הרבנים אינם מוחים (כטענת הרב אלבה), ניתן גם לטעון שהרבים שאינם מוחים על חילול שבת, מסכימים חלילה לחילול שבת.

(בבמה זו הויכוח נמשך, ובתאריך כ"ב טבת פורסם עוד מאמר של הרב וולפסון, ולמחרת פורסם מאמר תגובה של הרב אבי קלמן, כשמדובר בעיקר בחידוד הדברים הקודמים).

ז. עוד אלו מדברים וזו באה.

רגילים לצטט את הגר"ש גורן כראשון שהתיר את העליה להר הבית בטהרה. אלא שהוא התנגד בתוקף לעליית נשים להר הבית, ולא עוד, אלא שמשום 'מגדר מילתא' בנוגע לנשים, וגם בגלל חששות אחרים, בפועל נמנע מלהתיר הלכה למעשה את העליה להר הבית גם לגברים שטבלו, וכפי שכתב במפורש בראש ספרו:

"הספר הזה הוכן על ידי מיד אחרי מלחמת ששת הימים, אבל היה כמוס עמדי עשרים ושש שנה, בגלל בעיות הלכתיות חדשות שהתעוררו אצלי חדשים לבקרים ביחס להיתר כניסה להר הבית, כן חששתי שמא לא הוכשר הדור לפתיחת הר הבית בפני מתפללים יהודים וביחוד נשים."

ואכן, מסיבה זו מובן היטב מדוע לא פרסם הרב גורן ברבים קריאה לעלות להר הבית. (ואשר על כן, השמועות המדברות על כך שחכם פלוני, שבאופן עקרוני מתנגד לעליה להר הבית, אמר למאן דהו שלמעשה הוא יכול לסמוך בשאלה זו על הרב גורן, הן אמירות חסרות משמעות.)

דעה דומה בנוגע לעליית נשים להר הבית, הביע גם הרב דב ליאור, אלא שבניגוד לרב גורן, סבר הרב ליאור יבלח"א, שניתן לפרסם היתר לעליה להר הבית, תוך פרסום ההסתייגות מעליית נשים בהר. (ובמבחן התוצאה, ניתן לומר שהרב גורן, שהיה גם איש מלחמה מנוסה, אכן היטיב לראות את הנולד).

ואולם ברוח הדברים שפורסמו לעיל המתירים לאיש לעשות הישר בעיניו, וברוח הרפורמה של הפמיניסטיות הנקראות דתיות, פרסמה בתאריך ח' באב תשע"ז "רבה" (או כפי שהיא קוראת לעצמה "רבנית") בשם עידית ברטוב, מאמר באתר כיפה, בו היא יוצאת נגד הרבנים שמתירים לגברים לעלות אל הר הבית, אך אוסרים את העליה של נשים ככלל, ובפרט נשים שאינן נשואות (שלדעת אותם רבנים גם אין לאפשר להן טבילה).

הכותרת של המאמר היא: "איסור על נשים לעלות להר הבית? פטרונות מקוממת". ובלמדנות המפוקפקת שבמאמר, היא מבינה שכשם שאשה נאמנת באיסורים בענינים שונים, כך גם היא רשאית להיות פוסקת בהלכות שונות, ולקבוע האם דברי הריב"ש בעניין טבילת פנויות שייכים או לא שייכים לנדון דידן. ולא עוד אלא שבפועל היא לא רק דורשת שוויונות עם גאוני הלכה, אלא למעשה היא שוללת מהם את הסמכות לפסוק הלכה לנשים, כאשר היא מגדירה את ההלכות שלהם (של הרב גורן ושל הרב ליאור) במילים: "פטרונות מקוממת".

ובכן, בשם זכות ההפגנה שנוטלות לעצמן נשים מסוימות העולות להר הבית, יש מי שנוטלת על עצמה את הסמכות לשלול את הסמכות של האוסרים, בין אם מדובר ברב ליאור לאוי"ט, ובין אם מדובר ברב גורן נ"ע, ובין אם מדובר בריב"ש, שיכול אף הוא להיכנס להגדרה המקוממת: "פטרונות מקוממת" (שכן גם הוא היה גבר).

הארכתי בדברים, להראות את הגישה המסוכנת של מעודדי העליה להר הבית, מפאת חומרתם הרבה. שלילת הסמכות של חכמי הדור להורות בתחום הלכתי מובהק (ובעיקר בתחום הלכתי ציבורי), היא בגדר של חורבן בית מקדש של מעלה, והדבר חמור הרבה יותר מחורבן בית מקדש של מטה.