כניסת ערבים לקאנטרי בכוכב יאיר: העליון הורה למועצה לבחון שוב את הגבלת המינויים

בית המשפט העליון קבע כי החלטת מועצת כוכב יאיר-צור יגאל להגביל את מכירת המינויים רק לתושבי היישוב התקבלה ללא תשתית עובדתית מספקת

עדו בן פורת - ערוץ 7 , א' בשבט תשפ"א

כניסת ערבים לקאנטרי בכוכב יאיר: העליון הורה למועצה לבחון שוב את הגבלת המינויים-ערוץ 7
אילוסטרציה
צילום: אייסטוק

בית המשפט העליון פרסם את החלטתו בעתירה שהגיש ד"ר אחמד מנסור מטירה נגד המועצה המקומית כוכב יאיר-צור יגאל, בטענה שהמועצה מפלה תושבי חוץ ואינה מאפשרת להם להירשם לקאנטרי קלאב שבשטחה.

שופטי העליון דפנה ברק-ארז, מני מזוז ודוד מינץ, קבעו כי החלטת המועצה המקומית כוכב יאיר-צור יגאל להגביל את מכירת המינויים למרכז הספורט המקומי רק לתושבי היישוב התקבלה ללא תשתית עובדתית מספקת.

לפיכך, הורה בית המשפט למועצה המקומית לשוב ולבחון מחדש את ההחלטה על הגבלת מכירת המינויים למרכז הספורט לתושבי היישוב בלבד. עוד נקבע כי התוצאה שעליה הורה בית המשפט המחוזי בנוגע לייעוד 10% מהמנויים עבור תושבי חוץ תוסיף לחול עד לקבלתה של החלטה נוספת, חדשה, המבוססת על האמור בפסק הדין.

כזכור, בשנת 2017 החליטה המועצה המקומית כוכב יאיר-צור יגאל להפסיק מכירה של מינויים למרכז הספורט למי שאינם תושבי היישוב, ובכך "סגרה את הדלת" בפני מי שמתגוררים ביישובים סמוכים. בית המשפט נדרש להכריע האם מדיניות זו נגועה בהפליה.

המערערים, תושבי היישוב טירה, טענו כנגד המדיניות שתי טענות הפליה – הן טענה של הפליה מטעמי לאום והן טענה של הפליה על בסיס מקום מגורים. בית המשפט המחוזי דחה את הטענה שההחלטה הייתה נגועה בהפליה מטעמי לאום. לצד זאת, הוא קבע שאפשר להעדיף את תושבי היישוב, בכפוף לכך ש-10% מהמנויים ייועדו לתושבי חוץ.

כאמור, בית המשפט העליון קבע שהחלטת המועצה המקומית להגביל מכירת המינויים רק לתושבי היישוב התקבלה ללא תשתית עובדתית מספקת.

פסק הדין עמד על החובות החלות על הרשות המקומית כלפי תושביה וכלפי מי שאינם תושביה ובהן החובה לנהוג בשוויון. ככלל, צוין כי נקודת המוצא ביחס למשאבים ציבוריים היא של "פתיחות" לכלל הציבור הרחב, ללא העדפה מובנית של תושבי המקום. אולם, נקבע גם כי חזקה זו עשויה להיסתר בהתאם לטיב המשאב הציבורי, למידת הצורך של התושבים בו, לנדירותו ולאופיו של היישוב הנבחן.

השאלה אם מדובר במשאב מתכלה או כזה שנמצא במחסור היא מכרעת. לעומת זאת, סבסודו של המשאב על-ידי הרשות המקומית איננו "סוף הסיפור" בהתחשב בכך שהכנסות הרשות אינן מגיעות רק מתושביה, ואף קיימים הבדלים בנקודות הפתיחה של הרשויות בהיבטים כדוגמת השטח שברשותן והמצב הסוציו-אקונומי של תושביהן.

בהתייחס להחלטת המועצה המקומית במקרה זה נקבע כי הנחתם של המשתתפים בקבלת ההחלטה הייתה שסגירת שערי הבריכה היא עניין שנתון לשיקול דעתם המוחלט – כלומר, שמניעת כניסה מתושבי חוץ היא 'זכות' שעומדת לרשות. פסק הדין קבע כי הנחה זו אינה נכונה. לפיכך, נקבע פה אחד כי ההחלטה שהתקבלה לא הייתה מבוססת מבחינה עובדתית, ולכן חייבת להיבחן מחדש על-ידי המועצה.

בהתחשב בכך שנקבע כי ההחלטה התקבלה על יסוד תשתית עובדתית חסרה, פסק הדין לא נדרש להכרעה באשר למידת ההתחשבות המותרת בשיקול של "קהילתיות". השופטת ברק-ארז סברה כי תנאי מקדים להתחשבות בשיקול הקהילתי הוא בחינת המשאב או השירות שבו מדובר, אשר חייב להיות כזה שתרומתו לקהילתיות היא מכרעת, כזה שנלווה לו 'דבר מה נוסף' משמעותי הקשור לאופייה של הקהילה המבקשת לעשות בו שימוש. היא הטעימה כי אין דינם של יריד יצירה של חברי הקהילה או טקס מקומי כדין מתן זכות שימוש בלעדית באמפיתאטרון או בבית קולנוע לתושבי היישוב.

השופטים מינץ ומזוז ציינו כי השאלה איזה משקל צריך לקבל השיקול הקהילתי אינה דרושה להכרעה בנסיבות העניין. השופט מינץ הוסיף כי לשיטתו פגיעה במרקם הקהילתי עשויה לתמוך בהגבלת שימוש במתקן מסוים על-ידי תושבי חוץ, אך לא באופן גורף, השופט מזוז ציין כי המשקל שייתן לקהילתיות עשוי להיות מושפע מגודלו של היישוב ואופיו.