טיפול גמילה

התגובות של פרעה ועבדיו גם הן אבות-טיפוס לסוגי התגובה האנושית למעוררי התשובה ולקריאת השחרור משעבודי הזמן, היצר והבליהם.

הרב פרופ' יהודה ברנדס , ב' בשבט תשפ"א

טיפול גמילה-ערוץ 7
הרב פרופ' יהודה ברנדס
צילום: גרשון אלינסון

בשבוע שעבר התבאר כי שעבוד מצרים והיציאה ממנה מתפרשים לא רק כאירוע היסטורי – לאומי, אלא כתופעה על-זמנית, כלל-אנושית, רוחנית ותרבותית.

שעבוד מצרים הוא סמל לכל סוגי השעבודים והמיצרים שבני אדם נתונים בהם, לעתים בגופם ולעתים בנפשם ורוחם. שעבודים גלויים לכל, כדוגמת כלא, שבי, ושלטון עריץ, או נסתרים מעין, כדוגמת משפחות שבהן יש בן-זוג או הורה אלים ושתלטני, מקומות עבודה או מוסדות לימוד, שבהם לפעמים הכוחניות והשעבוד אינם ניכרים אך הם קיימים בעצמה רבה.

למעשה, הוגים מסוימים של זמננו סבורים שכל המציאות שאנו חיים בה היא מציאות שאותה תיאר קהלת כ"עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ". (קהלת ח' ט'). וראייתנו את עצמנו כבני חורין היא אשליה בלבד.

לצד השעבוד החומרי קיים גם השעבוד הרגשי והרוחני שמקורו בנפש האדם פנימה ולא משלטון חיצוני. בני אדם משתעבדים לרעיונות, לתאוות ויצרים, לעיתים באופן מודע, לעיתים באופן שאינו מודע. יש שאדם סבור שהוא פועל מתוך בחירה, ורק לאחר חקירה מעמיקה וחשבון נפש, שהוא עורך, בכוחות עצמו או בעזרת יועץ, חבר או איש מקצוע, הוא מגלה שלמעשה הוא משועבד לדפוסי התנהגות מסוימים שאינו יכול להפטר מהם, או ממש סובל ממידה מסוימת של התמכרות.

לעיתים אדם מגלה זאת רק כאשר הוא מנסה לחדול מן ההתנהגות הכפייתית, ומופתע לגלות שאף שסבר כל ימיו שהוא יכול להפסיק בכל רגע – אין ביכלתו להפרד מן ההרגל, גם כשהוא מאד רוצה בכך.

על פי ההבנה הזאת של המושג "שעבוד מצרים" בחיינו, המאבק בין פרעה וחרטומיו לבין משה ואהרן מתרחש בתוך ליבו של כל אדם. פרעה מייצג את הגורמים המשעבדים והממכרים, משה ואהרן מייצגים את הרצון להשתחרר מהם.

בדרך זו, יש לבאר את פרשת עשר המכות כסיפור מפתח המתאר תהליכי גמילה משעבוד. המכות עצמן מדגימות אבות-טיפוס של מאורעות בחיי אדם וחברה, האמורים לגרום להתפכחות ולהכרה ברוע המצב, ובצורך להשתחרר. משה ואהרן מדגימים את הקול הקורא לאדם לצאת לחרות, ואילו התגובות של פרעה וחרטומיו מדגימות את האופנים השונים שבהם מתמודדים אנשים עם התביעה הזאת ומתגוננים מפניה.

המכות כוללות מגוון של פורענויות ותקלות שמתרחשות באופנים דומים גם בחיינו. חלק מהן פשוטות לתרגום לשפה מודרנית: מחלות, מגפות ומפגעים אקולוגיים. בימים אלה, מתבקש לחשוב על וירוס הקורונה כתולדה של אב-המכה דבר, שהתורה כבר העידה עליו שהוא בבחינת: "אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ". הברד מעורר אסוציאציה לשינויי האקלים הקיצוניים, ואילו הצפרדעים המקרקרות והחודרות לכל פינה בבית מזכירות לי את המכשירים האלקטרוניים והדיגיטיליים המכסים כל זווית בחיינו.

אט אט אנחנו מתחילים להבין עד כמה מה שהיה נראה כאמצעי נוחיות הפך להיות גורם ממכר והולך ונהיה למכה שלא ברור עדיין כיצד נפטר ממנה או עד כמה בכלל אנחנו מוכנים ומסוגלים להשתחרר ממנה.

התגובות של פרעה ועבדיו גם הן אבות-טיפוס לסוגי התגובה האנושית למעוררי התשובה ולקריאת השחרור משעבודי הזמן, היצר והבליהם.

התגובה הראשונית של החרטומים למכות היתה שגם הם יודעים לעשות כמשה. "וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה" (במכת דם). במלים אחרות: הכל בשליטה, לא צריך להתרגש. החרטומים שהם חכמי מצרים מייצגים את הגישה של התבונה, ובשלבים הראשונים התבונה עוסקת ברציונליזציה – ביאור והצדקה של המאורעות באופן שלא ידרשו שינוי.

זו היא היכולת האנושית להתעלם מסימנים של סכנה ולהסבירם כתופעות מוכרות ולא מסוכנות: כך מגיבים רבים לסימני מחלה בשלבים הראשונים, כך מגיבה חברה לסימני התפוררות. "אכן, זה מוכר, כבר פגשנו כדברים האלה והם נעלמו כמות שבאו, אין ממה לחשוש".

בשלבים המאוחרים יותר החרטומים, דהיינו כוחה של התבונה, כבר מכירים בכך שהמצב לא טוב ואפילו נורא ואיום, אבל אז מופיעים כוחות נפש אחרים, אמוציונליים, שלא מניחים לאדם או לחברה לשמוע לקול התבונה: "וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם" (במכת כינים).

דגם אחר של תגובת פרעה והחרטומים הוא הדגם של הכניעה הזמנית, שנסוגים ממנה כחלוף הרעה וסימני האזהרה: "וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ" (במכת צפרדעים). כל מי שעסק אי פעם בתשובה על חטא או בתיקון הרגל פגום כלשהו, מדיאטה ועד התחלת עיסוק בספורט, מהחלטה להקדיש יותר תשומת לב למשפחה או ללימוד ועד התחזקות בשמירת הלשון, מכיר את התופעה של הרצוא-ושוב, בין שלב ההתעוררות לתיקון לבין שלב החזרה לשגרה. כידוע במיוחד אצל שומרי תורה ומצוות במעבר מן ההחלטות והקבלות של מוצאי יום הכפורים דרך מועדי תשרי עד לשגרת החיים של חודש מר (!) חשוון.

דגם שלישי הוא דגם ההתמקחות: פרעה מוכן להודות, לוותר ולשחרר את עם ישראל, אבל במגבלות: רק בתוך מצרים, או במדבר הסמוך אליה (במכת ערוב), רק הגברים (במכת ארבה), או בלי הצאן והבקר (מכת חושך). נחרוג מן הדוגמאות של היחידים אל תופעות חברתיות ונחשוב על הדוגמה האקטואלית ביותר כיום: ההתמקחות על היקף הסגר הנדרש כדי לעצור את המגפה המשתוללת בקרבנו. כן, חייבים סגר כדי להפסיק את המכה, אבל - חוץ מהפגנות, חוץ מבתי כנסת, חוץ מעסקים כאלה ואחרים...

היריעה קצרה מלפרט את כל מהלך פרשת המכות, וגם אין בידינו פתרון אחד ותרגום מדויק של כל הפרטים, ההמלצה היא לכל אחד ואחת להתבונן בפרשה, ובעצמנו, ולבחון היכן מהדהדים הדברים בלבנו ומשתקפים במעשינו ובאורחות חיינו.

מורי הדרך של תנועות המוסר והחסידות, מימי נביאי ישראל ועד ימינו, הסבירו שלימוד פרשת השעבוד, המכות והמאבק לחרות, וניסיון ליישם אותם, יכולים להביא את האדם ואת החברה לגאולה. תחילה תבצבץ קמעא קמעא, ולבסוף נזכה שתאיר באור גדול.

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג