פסק דין של בית הדין לממונות "ארץ חמדה גזית - ירושלים" שפורסם לאחרונה עוסק בשאלת הבעלות על ספר תורה שהוכנס לבית כנסת ובשאלת האחריות על נזקים שנגרמים לספר תורה שכזה.
המדובר בספר שהובא לארץ מארה"ב ומקורו באירופה שלפני השואה. הספר הוכנס לבית כנסת על ידי הורי התובע בשנת תש"כ, ובשנת תשנ"ה ערך התובע (באמצעות סופר סת"ם) תיקונים בספר, שהוכנס מחדש לבית הכנסת בטקס חגיגי.
לפני כשלוש שנים, ביום האזכרה השנתית, בחדש מרחשוון, הגיע התובע לבית הכנסת לאחר שביקר את קברות הוריו. כשביקש להראות לאחד ממקורביו את הספר גילה להפתעתו כי הספר איננו.
בירור שנערך גילה כי אחד מאנשי ועד בית הכנסת מכר אותו לסוחר תשמישי קדושה. הספר התגלגל ככל הנראה לארה"ב, ומשם הושב ארצה, אך בדרך נערכו בו תיקונים והוחלפו מספר יריעות, כך שלמעשה לא מדובר באותו הספר ממש.
ראשית קבעו הדיינים כי למרות שספר התורה הונח בבית הכנסת במשך שנים רבות, הוא עדיין שייך למי שהכניס אותו לבית הכנסת, תוך שהם מצטטים את דברי הבית יוסף שכתב, "ספר תורה שהוחזק שהיה של אבותיו של ראובן אין הציבור יכולים להחזיק בו. דלא שייך חזקה בספר תורה העשוי מתחילתו על מנת כן שיקראו בו הרבים ושיהיה תמיד מונח בבית הכנסת עד יום פקוד אותו הבעלים ואפילו אם העידו מבני הקהל שהיא של ציבור לא מהני כי נוגעים בעדות הן".
הדיינים ציינו אמנם שנושא זה נתון במחלוקת הפוסקים, אך הכריעו שבמקרה זה יש לקבוע שהספר שייך לתובע גם מכוח הראיות הנסיבתיות "עוד יש להוסיף חיזוק לחזקת התובע שאין טענת הציבור טענה בנדון דידן שהרי לפני כ-25 שנה נערך תיקון ושיפוץ של הספר ע"י התובע ובמימונו, לאחר מכן נערכה הכנסת ספר תורה ע"י התובע לבית הכנסת הנ"ל ברוב עם, בשמחה בתוף ובכנור".
בנוגע לספר שהובא מארה"ב קבעו הדיינים, למרות מחלוקת שהתגלעה בין התובע לבין הנהלת בית הכנסת והרב, כי זהו הספר של התובע, אך חלק מהיריעות שבתוכו הוחלפו, במטרה לתקן את הספר.
אולם, הדיינים קבעו כי בפועל התיקון רק הרע את מצבו של הספר, וכי "התיקון לא נעשה כראוי כי חלק מהיריעות פסולות וכן שונות באופן הניכר מהספר המקורי. לכן יש צורך להחליפן ביריעות כשרות וראויות ומתאימות יותר למקוריות וכן הכתב רצוי שיהא כתב הדומה לכתב המקורי".
"תיקון זה על הנתבעים לערוך בתיאום עם התובע ובהסכמתו, אך אם יתברר שהתיקון יקר, וערכו עולה על ערך הספר, או שהצדדים אינם מגיעים להסכמה על התיקון, על הנתבעים לתת פיצוי כספי תמורת הספר שאותו איבדו. הפיצוי יוכל להיות משולם בכל דרך שהיא לרבות בספר ישן אחר שווה ערך", קבעו הדיינים.
את הנזק קבעו הדיינים שיש לשום באופן הבא, "הנתבעים יחזירו לתובע את הספר וישלמו לו את ההפרש (הכספי) בין הספר שאבד לספר במצבו הנוכחי".
"דרך השומא של הספר המקורי תהיה על פי היריעות שבתחילת הספר וסופו, שכן ההערכה היא שאלו הן היריעות המקוריות. לאחר מכן יש להעריך את שווי הספר כפי שהוא לפנינו, ולחשב את ההפרש", פירטו הדיינים.
מנגד, את התביעה לפיצוי על עגמת נפש דחו הדיינים, "בית הדין מכיר ומבין את עוגמת הנפש הרבה עד למאוד למשפחה אשר חשה כי ספר התורה הינו זכרון לעיירה אותה הם מכירים אשר נכחדה בשואה הנוראה, ועתה נמנע מהם להנציח את זכרם של אותם קדושים על ידי ספר התורה הנוכחי".
"למרות עוגמת הנפש הרבה, בית הדין אינו סבור שיש לחייב את הנתבעת בפיצוי על עוגמת נפש זו. שכן, לא היתה כאן כוונה להזיק או לפגוע", הוסיפו.
פסק הדין ניתן על ידי הדיינים: אב בית הדין הרב עבדיה אחיטוב, הרב סיני לוי והרב עקיבא כהנא