בשנים האחרונות למדנו להכיר את קיווע שטיסל, התאהבנו באישיות שלו, במשפחה שלו, ולא פחות חשוב מזה – בציורים שלו. אבל עם כל הכבוד למיכאל אלוני שמשחק את קיווע, ויש הרבה כבוד, הקרדיט על הציורים האלו מגיע דווקא למי שנמצא מאחורי הקלעים – הצייר מנחם הלברשטט.
"אני מצייר מאז שהייתי קטן" עונה הלברשטט לשאלה איפה בעצם הכל התחיל, "נע כל הזמן על הציר שבין איורים קלילים יותר כמו איור ספרי ילדים וcartoon הומוריסטי, לבין ציורים ורישומים עמוקים יותר, יצירות אומנות שעומדות בפני עצמן, כמו העבודות שאני יוצר כבר עשור למוסף שבת של מקור ראשון, וכמו הציורים והרישומים לסדרה שטיסל".
"גם כאן וגם כאן אני נמצא לרוב בכובע המאייר- זאת אומרת מגיב לאיזשהו תוכן נתון, ואני מוצא שזו עמדת פתיחה טובה עבורי ליצירה, עמדה שחוסכת ממני את הצורך לעמוד מול הוואקום של הדף הלבן הריק".
לסדרה שטיסל הוא הגיע דרך חברות ארוכת שנים עם אורי אלון, אחד מיוצרי ותסריטאי הסדרה, שאיתו הוא משתף פעולה אומנותית מאז כיתה ה' פחות או יותר. בעונה הראשונה, שצולמה לפני די הרבה שנים, צייר הלברשטט את כל הציורים והרישומים של הדמות של עקיבא, וגם נכח כמה פעמים על סט הצילומים על מנת שיהיה ניתן לצלם ציורים בתהליכי עבודה.
"ביום הצילומים הראשון נפגשתי עם מיכאל אלוני השחקן" הוא מספר, "וראיתי כיצד הוא בוחן בסקרנות וביסודיות את המחוות הקטנות ואת דרך העבודה שלי. אני חושב שהוא עושה עבודה נהדרת בכלל כשחקן, ובפרט באופן שבו הוא מביע את תהליך הציור עצמו".
"בעונה השנייה צייר את הציורים צייר מוכשר אחר בשם אלכס טוביס. ובעונה השלישית, אלכס צייר חלק מהציורים (התערוכה היפה של ציורי ליבי למשל) ואני חלק אחר".
לא נהוג לשאול אבא איזה מהילדים שלו הוא הכי אוהב, אבל מנחם נעתר להפצרתנו ובחר באחד מהציורים כאהוב עליו ביותר בעונה הזו - רישום הפחם הגדול של דמותו של נוחעם, הלא הוא ששון גבאי, השוכב שבור על הספה.
"כדי ליצור את הרישום הזה" הוא נותן לנו הצצה אל התהליך, "הוקדשה שעה שבה הבמאי אלון זינגמן יחד עם אורי אלון, הצלם רואי רוט ואני, וכמובן יחד עם השחקן ששון גבאי שהולבש ואופר כנוחעם, חפשנו את התנוחה וזווית הצילום הנכונה שעל בסיסה יתבצע הציור".
"את הציור עצמו יצרתי בסטודיו שלי בפחם טבעי על גיליון נייר כותנה על בסיס הצילום. כמובן שהייתי צריך להתאים את סגנון הרישום לסגנון של קיווע שכבר התהווה בעונות הקודמות, ולכן יכול להיות שאם הייתי צריך לרשום אותו לעצמי ללא קשר לסדרה, הייתי אולי עושה משהו קצת אחר, ועדיין אני חש שבציור הזה קרה משהו משמעותי מבחינתי".
אלוני לדעתו לא רק הצליח להביע את תהליך הציור עצמו, אלא גם הצליח לשקף, יחד עם היוצרים כמובן, דילמה אמתית מאוד שמונחת תמיד לפתחו של כל צייר. "בציור" הוא מסביר את הדילמה של קיווע ואחיו הציירים, "כמו ברוב האומנויות הפלסטיות, אך בשונה מהתחומי האומנות האחרים, יש בדרך כלל בסוף תוצר פיזי חד פעמי".
"ה'חד פעמיות' היא זו שנותנת לו את הערך, גם הרוחני אך גם הכספי, ולכן יש תמיד את הקונפליקט: אם זה ציור לא טוב אפשר למכור אבל לא בטוח שירצו לקנות, ואם זה ציור אמיתי וטוב נוצר קשר עמוק איתו וקשה מאוד להיפרד ממנו. במיוחד אם, כפי שמתואר בסדרה, נושא הציור הוא מישהו קרוב או רגע אישי מאוד".
"אך זהו כמובן גם הקסם שיש בעמידה מול הציור המקורי- החי והחד פעמי- שאיננה דומה כלל להתבוננות בצילום שלו. אני מקווה שבקרוב יפתחו שוב המוזיאונים ונוכל כולנו ללכת שוב ולראות עבודות אומנות פנים אל פנים".