שבעה נקיים בימינו

בזמן שבית המקדש היה קיים מיעטו החכמים בהטלת סייגים נוספים באיסור נידה, אבל אחרי שנתמעטו הלבבות ראו לגזור כדי להרחיק מן העבירה

הרב אליעזר מלמד , ח' בשבט תשפ"א | עודכן: 07:40

איסור קיום יחסי אישות ומגע של חיבה, וכן איסור כניסה לבית המקדש ואכילת טהרות, חלים על נידה וזבה כאחד, אולם לגבי מספר ימי הטומאה מהתורה יש ביניהן הבדל.

נידה היא הרואה דם כדרך וסתה, ומהתורה היא טמאה שבעה ימים בלבד. כלומר, מהיום שבו התחילה לראות את דם הווסת היא מתחילה לספור שבעה ימים, ובין אם תראה בהם דם יום אחד או שבעה ימים, אם עד לפנות ערב של היום השביעי תמצא שפסק דמה - תטבול ותיטהר.

זבה היא הרואה דם במשך שלושה ימים שלא בזמן וסתה. כלומר, לאחר שבעת ימי וסת הנידה מגיעים אחד עשר ימים שאם תראה בהם דם במשך שלושה ימים תיטמא בטומאה הנקראת "זבה גדולה". כשיפסיק דמה לזוב, תספור שבעה ימים נקיים מדם, ובסיומם תטבול ותיטהר. בזמן המקדש היה עליה להקריב לאחר טהרתה קורבן - שני תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה (ולא כאן המקום לבאר דין זבה קטנה).

תקנת רבי

קרוב למאה וחמישים שנה לאחר חורבן בית המקדש ראה רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, שיש טועות בין ספירת הימים הנצרכים לטהרת נידה לספירת הימים הנצרכים לזבה. ויש טועות להחשיב דם בצבע טהור כדם טמא, וממילא כאשר רואות דם טהור מספר ימים לפני תחילת הווסת, מתחילות לספור את שבעת ימי הנידה מראיית הדם הטהור, בעוד שעליהן להתחיל לספור לאחר מכן, מעת תחילת ראיית הדם הטמא. לפיכך תיקן שכל אישה תחשוש הן לנידה והן לזבה, שאם תראה דם במשך יום או יומיים תספור שישה ימים נקיים ולאחר מכן תטבול. ואם תראה דם שלושה ימים ויותר, תספור שבעה ימים נקיים, ולאחר מכן תטבול (נדה סו, א).

מנהג בנות ישראל

במשך הזמן נהגו בנות ישראל להחמיר ולספור תמיד שבעה נקיים. כלומר, גם כשראו דם במשך יום אחד או יומיים בלבד, ספרו שבעה ימים נקיים במקום שישה ימים שתיקן רבי, וקיבלו חכמים את מנהגן כדין מחייב וכהלכה פסוקה, וכפי שאמר רבי זירא: "בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל, יושבות עליה שבעה נקיים" (נדה סו, א; ברכות לא, א; שו"ע יו"ד קפג, א).

רבים טועים וסוברים שעיקר החומרה נובעת ממנהג בנות ישראל, אולם למעשה חומרתן הוסיפה רק יום אחד במקרים נדירים של דימום קצר של יום או יומיים, הרי שמשקלה היא כאחוז עד שני אחוזים לעומת תקנת רבי.

משמעות הסייגים מדברי חכמים

בכל המצוות שבתורה, התורה ציוותה על עיקר האיסור, אולם סביב לאיסור הגמור ישנו תחום אפור, שאינו אסור לגמרי, ולכן התורה לא אסרה אותו, אבל יש בו בעיה וסיבוך, הואיל והנמצאים בו עלולים להגיע לאיסור. אבל ציוותה התורה את חכמי ישראל שיתעמקו בתחום האפור שסביב איסורי התורה ויקבעו בו סייגים, כדי שעל ידם יוכלו ישראל לקיים את מצוות התורה (עי' ליקוטי הלכות לר' נתן הל' תערובות א, ח).

זהו שנאמר: "'ושמרתם את משמרתי' (ויקרא יח, ל) - עשו משמרת למשמרתי" (יבמות כא, א). כלומר, מצוות ה' מופיעות בשתי מדרגות של תורה שבכתב ותורה שבעל פה. דברי התורה שבכתב מבטאים את הרעיון השמימי העליון שמגדיר את העיקרון של המצווה, ודברי חכמים בתורה שבעל פה קובעים את הצביון והמסגרת שבה המצווה תופיע בפועל בעולם המעשה.

ימי בית המקדש הראשון והשני

כאשר בית המקדש הראשון עמד על מכונו והשכינה שרתה בישראל ודבר ה' התגלה ביד עבדיו הנביאים, קבעו פחות סייגים לתורה, וסמכו יותר על גילוי הקדושה והנבואה, שימנעו את ישראל מלחטוא. אולם לאחר חורבן בית המקדש הראשון והסתלקות הנבואה, בראשית ימי בית המקדש השני, הוסכם על ידי אנשי כנסת הגדולה, שביניהם היו גם אחרוני הנביאים, שכדי לבצר את התורה והמצוות בישראל יש להוסיף ולתקן סייגים לתורה (אבות א, א). בכך החלה תקופת החכמים, שהעמידו את התורה בישראל, ובזכותם גם במשך כל הגלויות עם ישראל המשיך לדבוק בתורה ולקיים את המצוות ולצפות לגאולה (פניני הלכה זמנים יא, ו).

הסייגים בהלכות נידה נקבעו לאחר חורבן המקדש

כמדומה שביחס לאיסור נידה, כל זמן שבית המקדש השני היה קיים, ונהגו טהרות בישראל, נמנעו חכמים מקביעת סייגים שהוסיפו ימי איסור בין בני הזוג, כדרך שקבעו סייגים בשאר האיסורים, מפני שהוספת ימי איסור הייתה משבשת את דיני התורה ביחס לטהרות וקורבנות. בנוסף לכך, הוספת ימי טומאה גם צמצמה את יכולתה של האישה לעלות למקדש ולאכול טהרות. ובבתים רבים שבהם הקפידו על טהרה, האישה בימי טומאתה הוצרכה לפרוש לירכתי ביתה ולא לנגוע במאכלים ובמשקים של שאר בני הבית, ולהשתמש בבגדים ובכלים טמאים שיוחדו לימים אלו (עי' רמב"ן ויקרא יב, ד). ולכן כתב רבי מאיר שמחה מדווינסק (משך חכמה שמות יב, כב) שכאשר ייבנה בית המקדש במהרה בימינו תתבטל תקנת רבי שהשוותה דיני נידה לדיני זבה. אומנם מנגד, בימי בית המקדש השני קבעו חכמים סייגים בנוגע לטהרות וקודשים, ששימשו כסייגים גם לאיסור נידה וזבה.

לאחר שנחרב בית המקדש השני, ורבים מישראל גלו מארצם ובטלו הטהרות, נתמעטו הלבבות ונשתכחו המסורות, והיו שטעו בין ימים טמאים לטהורים ובין דמים טמאים לטהורים. לפיכך קבעו חכמים בתהליך הדרגתי את הסייגים שהוסיפו ימי איסור.

טעם פנימי לקביעת הסייגים אחר החורבן

יש לשאול לגבי הסייגים באיסור נידה, היאך אפשר לקבוע סייגים שמוסיפים ימי איסור ומבטלים את ישראל מקיום שתי מצוות גדולות מהתורה, מצוות עונה ומצוות פרו ורבו? אלא שלאחר שנחרב בית המקדש וישראל גלו מארצם, ערבה כל שמחה ואף מצוות עונה נפגעה, ועל כן לא נמנעו חכמים מלקבוע סייגים גם לאיסור נידה כדרך שקבעו בכל האיסורים שבתורה.

וכן למדנו שהמקור להשראת השכינה בין בני הזוג בשמחת עונה הוא בקודש הקודשים שבבית המקדש (פניני הלכה שמחת הבית וברכתו א, ו). וכן מצינו שצורת הכרובים שהונחו בקודש הקודשים על ארון הברית הייתה כצורת איש ואישה בעת קיום מצוות עונה (יומא נד, א). וכשפסקו ישראל לעשות רצונו של מקום, נפרדו הכרובים זה מזה והפנו את פניהם אל הבית (בבא בתרא צט, א). וכן אמרו חכמים: "מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה" (סנהדרין עה, א).

כיוצא בזה למדנו מדברי התנא רבי ישמעאל בן אלישע (בבא בתרא ס, ב), שהיה כהן גדול בעת חורבן בית המקדש השני, ולבסוף הוצא להורג על ידי מלכות הרשעה. "תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין... דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אישה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים".

למדנו אם כן, שבעקבות החורבן והגלות שורשה של מצוות עונה ושמחתה נפגם, וממילא היה מקום לקבוע סייגים לאיסורי נידה וזבה כדרך שקבעו חכמים בכל המצוות.

לרעיון זה יש משמעות הלכתית, שכתבו כמה פוסקים שזו הסיבה שאין כופים על מצוות פרו ורבו אחר חורבן בית המקדש (הגה"מ, מרדכי, בית שמואל אה"ע א, ו). ולכן לא תיקנו ללכת בצבעונים כדי למנוע כתמים (חת"ס יו"ד קסא). כעין זה מצינו בקהילות רבות בחו"ל שמחמת צער הגלות ביטלו מצוות התורה של ברכת כהנים, ורק במוספי החגים, בעת השמחה, קיימו אותה (שיחות הרצי"ה במדבר עמ' 67).

תוספת ריחוק כדי לשמר את האהבה

למרות החורבן והגלות והוספת הסייגים וימי האיסור, בזמן הטהרה מצוות עונה נותרה במלוא תוקפה, שמצווה על האיש לשמח את אשתו ככל האפשר, ומצווה על האישה לשמח את בעלה ככל האפשר. לא זו בלבד אלא שבקיום מצוות עונה ופרו ורבו יש תיקון מסוים לחטא ולגלות.

שבעה נקיים בימינו

יש שואלים, אולי אפשר בימינו לבטל את התקנה לספור שבעה נקיים לנידה. שני צדדים לשאלה. האחד, אולי לאחר שחזרנו לארץ, יש מקום להדר יותר במצוות עונה ולהפחית בסייגים, כדרך שנהגו בזמן שישראל ישבו על אדמתם. השני, שרבו הפיתויים והמכשולים, וככל שמשך זמן האיסור מתארך רבים יותר מתקשים לקיימו. אולם למרות שטענות השואלים חזקות, אין בידינו סמכות לדון בביטול תקנה שתיקן רבי יהודה הנשיא, שהיה ראש הסנהדרין. ואף אין בידינו סמכות לבטל מנהג שהתקבל כהלכה פסוקה על ידי חכמי התלמוד, וממילא התקנה מחייבת במלוא תוקפה. הרי שלמרות שזכינו לחזור לארץ ולבנותה, עדיין לא זכינו לבניין התורה כראוי, וממילא התקנה תואמת את מצב החורבן הרוחני. ועל כך אנחנו מתפללים: "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה".

אומנם בכל מה שאפשר להקל בדיני נידה על פי הדין נכון להקל, הואיל והחומרה בזה מונעת מצווה מהתורה ועלולה להביא למכשולים. בנוסף לכך, יש להדר עד כמה שאפשר במצוות שמחת עונה בימים המותרים.

אפשר אולי לומר שהואיל ואחד מהטעמים לאיסור נידה הוא שמתוך ריחוקם שבעה ימים בכל חודש "תהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה", לאחר חורבן המקדש והגלות שמחת הזוגיות נפגעה ונוצר צורך להוסיף ימי איסור. וכך בכל חודש גוברים הגעגועים יותר, ובני הזוג יכולים לשמוח שמחה יתרה בחיבורם המחודש, ואהבתם נשמרת ומתחדשת (פניני הלכה שמחת הבית וברכתו ג, טו).

לשאלות הלכתיות: ask@yhb.org.il