לדרכו של הציבור הדתי-לאומי

הרב ישראל כוכב מארגון 'מורא מקדש' מגיב למאמרו של הרב ארל'ה הראל, בענין הקשבה לדעת רוב גדולי ישראל ביחס לעליה להר הבית.

הרב ישראל כוכב , ז' בשבט תשפ"א

לדרכו של הציבור הדתי-לאומי-ערוץ 7
הר הבית
Photo by Yossi Zamir/Flash90     

תגובה למאמרו של הרב ארל'ה הראל

האם חובה ללכת אחר הרוב? האם לחובה זו יש יוצא מן הכלל? התשובה הפשוטה לשתי השאלות היא - אכן כן.

במחלוקות בהלכה יש חובה ללכת אחר הרוב בין כשהחכמים ישבו יחד, ובין כשלא דנו ביניהם כלל. עם זאת, לחובה זו יש גם יוצא מן הכלל, כגון אדם ההולך אחר רבו וכדומה, כפי שיתבאר לקמן בע"ה.

א. "הלכה כרבים בכל גווני"


לאחרונה פורסם כאן מאמרו של הרב אבי קלמן, בו הביא את דברי הרמ"א והש"ך ושאר הפוסקים הכותבים שיש חובה ללכת אחר הרוב גם כשלא נשאו ונתנו זה עם זה. גם הרה"ג זלמן קורן שליט"א, הזכיר במאמרו שהליכה אחרי הרוב הוא כלל חורז בעולם התורה מהגמרא ועד הפוסקים.

לא נותר לאוחז בשיפולי גלימתם של חכמים, אלא להביא כפוסק אחרון את דברי מרן הראי"ה זצ"ל, על מנת לברר את דרכו של הציבור הדתי לאומי: "בכמה מקומות כלל הוא שיחיד ורבים הלכה כרבים, ומקרא מלא הוא 'אחרי רבים להטות', אע"ג דיש אומרים דעיקר קרא הוא דווקא כשהיחיד והרבים הם במעמד אחד, כמו בסנהדרין, מכל מקום כך הלכה רווחת תמיד שיחיד ורבים הלכה כרבים בכל גווני".

דברי הרב זצ"ל ברורים, ומדברים בעד עצמם. ה'הלכה רווחת תמיד', 'שיחיד ורבים הלכה כרבים', 'בכל גווני'. אומנם יש אומרים שאין זה מדאורייתא, כי 'עיקר קרא', 'הוא דווקא כשהיחיד והרבים הם במעמד אחד', אולם הדין עצמו נכון - הלכה תמיד כרבים, גם אם הוא מדרבנן בלבד.

דברים דומים כותב הרב זצ"ל במבוא לשבת הארץ (פרק י): "עיקרא דכללא של 'אחרי רבים להטות', שהוא מן התורה, הוא דוקא בב"ד שיושבים במושב אחד ודנים... אבל מה שאנו באים לדון בדור אחר... אין זה מהתורה בכלל 'אחרי רבים להטות'... אלא שראוי לנו ללכת אחרי הרבים, דמסתברא דהלכתא כותייהו. אבל אין זה סברא דאורייתא כלל... עיקר סמיכתנו על הרבים במקום היחיד, שלא נחלקו במעמד אחד... הוי מידי דרבנן... במה שאנו מוצאים בפוסקים מפוזרים, ואין אנו יודעים כלל אם נחלקו במעמד אחד, יש לומר דכולי עלמא מודים שהוא רק מידי דרבנן".

כאן הרב זצ"ל נוקט כשיטה הסוברת שסמיכה על הרבים כשלא דנו יחד היא מדרבנן (ויש בזה נפקא מינא לשעת הדחק, ע"ש). אולם, ודאי שמדרבנן יש חובה גמורה ללכת אחר הרבים בכל מקום, כפי שמפורש בדבריו.

בענין זה יש להזכיר מה שהביא הרב ארלה הראל מהאנציקלופדיה תלמודית [כרך ט, ערך הלכה טור רנו]: "ויש מהאחרונים שכתבו שדין יחיד ורבים הלכה כרבים בקביעת הלכה במחלוקת שבין תנאים ואמוראים או פוסקים - אינו מדין 'אחרי רבים להטות' שנאמר בתורה... שלא נאמר 'אחרי רבים להטות' אלא כשכל הדיינים מקובצים יחד במקום אחד ונושאים ונותנים באותו דין פנים אל פנים, אבל במחלוקת בדברי הפוסקים זה אוסר וזה מתיר, וכל אחד כתב סברתו לפי דעתו בספרו, בין שהיו החולקים בזמן אחד ובין שהיו בזה אחר זה, אין ברור שבאופן זה מן התורה הולכים אחרי הרוב".

הדברים מתאימים לדברי הרב קוק זצ"ל שהוזכרו לעיל. האחרונים מסכימים שיש דין הליכה אחר הרוב במחלוקת הפוסקים גם כשלא דנו יחד. המחלוקת היא האם חיוב ההליכה אחר הרוב הוא מן התורה או מדרבנן, אבל ודאי שחייבים ללכת אחר הרוב. ואכן, באנציקלופדיה תלמודית שם (טורים רנה, רנו, רנט) מובא עניין ההליכה אחר הרוב גם במקרים שלא דנו יחד.

יתירה מזו, במקורות המרכזיים שצוינו שם באנציקלופדיה תלמודית מוכח שסוברים שיש דין הליכה אחר הרוב, גם כשלא נשאו ונתנו זה עם זה (ע' משפט ההוראה למהרצ"ח כלל ד עמ' ח, גט פשוט סוף כלל ה, שד"ח מערכת י כלל לה. וע"ע משנ"ב סי' קח ס"ק לג, וערוך השולחן סי' כה סעיף יב. זאת מלבד מיעוט פוסקים הסוברים שיש ללכת אחר הרוב מדאוריתא גם כשלא דנו יחד, והוסיפו הפוסקים הללו את הרדב"ז סי' קטז. וע"ע באורים ותומים, קיצור תקפו כהן סי' קכג.

עם זאת, יש לומר שפסק בית דין אי אפשר להכריע בלא דיון עם כל הדיינים, כדברי הבית יוסף חו"מ סי' יג, ע' במהרצ"ח שם, ובאמרי בינה הל' דיינים סי' מד ד"ה אך דבר זה).

מקריאת מאמרו של הרב הראל, עולה כאילו בהלכה זו (ובערך 'הלכה' באנציקלופדיה) קיימות שתי דעות אשר לאחת מהן יש כלל של הליכה אחר הרוב גם כשלא דנו הפוסקים יחד, ולפי האחרת אין כלל כזה. אך כפי שהתבאר אין זה מדויק - שני הצדדים מודים שיש ללכת אחר הרוב בכל ענין, ונחלקו רק אם זהו דין דאורייתא או דרבנן.

כתולדה מאי דיוק זה, משתמע מדבריו של הרב הראל, כאילו גם הרב קורן שאיתו שוחח על כך, הסכים לדרך שבה הוצגו הדברים על ידו, ורק תקף אותו על כך שהשתמש בביטוי "טענה שקרית" (שהרי גם לדעתו של הרב הראל קיימת עכ"פ גם דעה של הש"ך, שאותה לא ניתן לכנות טענה שקרית).

אכן, מבירור שעשינו עם הרב קורן עולה שכלל לא עלה על דעתו להסכים לכך שלדעת החולקים על הש"ך, באמת אין כלל צורך ללכת אחר הרוב אפילו מדרבנן (עם היוצאים מן הכלל הנזכרים לקמן). אלא שהוא מצא לנכון לצאת בחריפות נגד המושג "טענה שקרית" (שגם הרב הראל הודה שלא היה במקומו), בהיותו חלק מן הניסיון הכולל של חוגים מסוימים לנתץ את הסמכויות ההלכתיות המקובלות. (הרב קורן במאמרו לא נכנס לסוגיא של ההליכה ע"פ הרוב, והמקרים היוצאים מן הכלל הזה, כי הוא כתב במפורש שהבירור בנושא זה כבר נעשה על ידי אחרים, וציין למאמרו של הרב אבי קלמן).

ב. "ופורץ גדר ישכנו נחש"


בשלב זה יש לשאול - מהם היוצאים מן הכלל? מתי ניתן לפסוק כדעת המיעוט?

לפני שנתייחס לזה, ברצוני להביא סיפור מן הירושלמי, המובא בתוס' בפסחים (נא ע"ב ד"ה אני), על מנת להמחיש את חומרתו של כלל זה של הליכה אחר הרוב, וממנו ניתן ללמוד גם לעניינינו.

“ר' שמעון בן יוחי הוה עבר בשמיטתא, וחמי חד מלקט שביעית. אמר ליה ולית אסור, ולאו ספיחין אינון. אמר ליה ולא את הוא מתירן. אמר ליה ואין חבירי חלוקין עלי, קרא עליו )קהלת י, ח ('ופורץ גדר ישכנו נחש', וכן הוות ליה" (שביעית כה ע"ב).

כלומר, ר' שמעון בר יוחאי מתיר לאכול ספיחים בשביעית, ואילו חכמים אוסרים. ר' שמעון ראה אדם הנוהג כדעתו ואוכל ספיחים, שאל אותו מדוע הוא עושה כן, והלה ענה הלא הרב מתיר. ר' שמעון תמה - הלא רוב החכמים חולקים עלי, וקרא על האדם "פורץ גדר ישכנו נחש", ואכן נשכו נחש. למדנו מכאן, כי הליכה נגד הרבים היא דבר חמור ביותר, פריצת גדרן של חכמים.

ג. "למה היה כועס על אחרים?"

עם זאת, בגמרא בפסחים מבואר שר' שמעון בר יוחאי עצמו אכל ספיחים בשביעית. תוס' מקשה על הדבר ומתרץ: "והשתא כיון שבעצמו היה אוכל, למה היה כועס על אחרים שהיו אוכלין וסומכין על הוראתו? ויש לומר דמכל מקום לא היה רוצה שעמי הארץ יסמכו עליו, כל זמן שלא פסקו הלכה כמותו".
עפ"ז מבואר בפסקי תוס' (אות קלו): "כשיחיד עושה בהוראתו נגד רבים, [אדם] אחר לא יסמוך על הוראתו לעשות כן".

וכן מוכיח מתוס' הנ"ל בשו"ת שאילת דוד (מקור בית אב, מאמר א בהגהה, עמ' ה): "אף שלא הורו הבית דין הגדול בזה רק רבים חלקו על המעוטין, עם כל זה מוכרח שאסור להמעוטין להורות לעמי הארץ הסומכים עליהם. אבל לתלמידים היודעים להבין דעתו יכול להורות גם כן, והראיה מהך דפסחים דף נא ברשב"י ור"י, שהם הורו ועשו כדברי עצמם וגם התלמידים עשו כרבם". ע"ש עוד בארוכה.

אם כן, מלבד חומרת הדבר עלתה בידינו הגדרה חשובה. יש הבדל בין פוסק גדול המכריע לעצמו ולתלמידיו כנגד הרבים, לבין הנהגה של יהודי מן השורה כדעת יחיד. ליהודי רגיל אסור לפרוץ גדר וללכת כדעת יחיד, וחייב הוא לנהוג כדברי הרבים. אכן, לתלמיד מותר ללכת אחר רבו גם כנגד דעת הרבים.
בענין הליכה אחר רבו, כותב גם הרב זצ"ל בבאר אליהו (שם, אות יד), שיכול האדם - "לבור לו שיטת אחד הגדולים, או המחברים, שלבו נוטה אליהם לפסוק תמיד כמותו... וכי האי גוונא נהגו המדינות לפסוק במקומות הידועים כגדולי מקומם בכל פסקיהם, כמפורסם". עיין שם שמבואר גם כן - "שבדין פרטי שיש בו מחלוקת... אסור לומר אפסוק כמי שארצה" (כדברי שו"ת הרשב"א ח"א סי' רנג, והרמ"א סי' כה סעיף ב).

אם נעמוד על דרכו ההיסטורית של הציבור הדתי לאומי, הוא אכן הלך בצדק תמיד אחר רבותיו בהכרעה על הגאולה, המדינה, הצבא, ארץ ישראל, הלל, וכל הכלול. בעניינים אלו יש סיבות נוספות ללכת אחר הגדולים הפוסקים כן, כגון רוב חכמה (עיין אנציקלופדיה תלמודית שם טור רנח) ומסתבר טעמם (שם טור רנט), מכל מקום אין צורך להרחיב בהן כאן, מאחר וטעם זה של הליכה אחר רבו הינו מספיק.
לעומת זאת, בסוגית העליה להר הבית, אין מקום ליהודי מן השורה לעבור על דעת הרבים, אם אינו תלמיד של רב המתיר לעלות להר הבית. במקרה כזה, חייב הוא לכל הדעות ללכת אחר הרוב, כפי שכותב הרב זצ"ל במפורש בבאר אליהו הנ"ל.

ד. האם יש סמכות להתיר?

בהמשך לדברים, אוסיף כי בסוגית העליה להר הבית, אדם הרוצה לסמוך על המתירים, צריך לידע שיש דיון האם יש כלל סמכות לתלמידי חכמים להתיר לעצמם ולתלמידיהם לעלות, מכמה וכמה טעמים:
א. יש מנהג ומסורת ארוכת שנים שלא לעלות ("גדר גדול אצל עם ישראל לבל יקרב איש מישראל לדרוך כפות רגליו לפנים מן הכותל המערבי, ואף תינוקות של בית רבן יודעים דבר זה" ר' יעקב זריהן אב"ד טבריה, הביאו בשו"ת יחוה דעת דלקמן. אגרות ארץ ישראל עמ' 134, 172. אגרות הראיה ג עמ' קסח).
ב. הרבנות הראשית לדורותיה אסרה את הכניסה להר, ויש לראות אותה כמרא דאתרא בעניינים אלו (הרצי"ה קוק זצ"ל, עי' להלכות ציבור עמ' קמג; הרב ישראלי זצ"ל, עמוד הימיני ו, יז).
ג. רוב גדולי הדור הקודם אסרו וגזרו שלא לעלות להר (יביע אומר חלק ה סימן כו).
ד. רוב מנין ובנין של גדולי דורנו פוסקים שאסור לעלות, ובסוגיה ציבורית כגון זו יש לומר שאין היחיד רשאי לפסוק לעצמו.

הדיון בשאלת סמכות תלמידי חכמים להתיר אינו עניינו של המאמר, אלא רק ביאור ההלכה ליהודי רגיל ללכת ע"פ הרוב, ולכן לא הורחב בכך. אולם, זהו טעם נוסף שאין לאדם לסמוך בזה על דעת המתירים, לפחות כשאינו תלמיד שלהם, מאחר ויש תלמידי חכמים הסוברים שאין כח ליחיד להתיר במקום זה (ועיין שו"ת יחוה דעת חלק א סימן כה בסוף ההערה).