הציונות הדתית הצליחה מעבר לכל הציפיות באחת המשימות המרכזיות שלה - השאיפה שבניה ובנותיה ישתלבו בכל תחום במדינת ישראל. ברצון העז שמדינת היהודים תרוויח מכישרונותיהם ומיוזמתם. ושיתנו לה את הנשמה ואת הלב.
אבות רבים להצלחה הזו, החל במשמעת העצמית הנדרשת לקיום מצוות וכלה בהרגלי עבודה הבאים מעמידה ביום הארוך והתובעני של רוב הישיבות התיכוניות והאולפנות (המסלול מוכר: 4-5 יח"ל במקסימום מקצועות במינימום ש"ש בגלל שעות הלימוד בחברותא, הדרכה בתנועת נוער, פעילות חברתית וחסד - ועוד היד נטויה).
תרמו לכך גם השאיפה למצוינות המאפיינת את רוב המוסדות של החינוך הדתי (לטוב ולרע), וגם פיתוח חשיבה מעבר לקיים במקצועות חול על ידי לימוד גמרא ואופי השאלות מבית מדרשה של נחמה ליבוביץ ז"ל על פרשנות המקרא. לזה יש להוסיף אמונה בצדקת המפעל הציוני ורגשי שייכות עמוקים כלפי העם והארץ.
אכן, התרגלנו לראות כיפות סרוגות (ויסלחו לי נשות המגזר שאני נאלצת לכתוב בלשון זכר כדי לא לסרבל) בין הדמויות המובילות באוניברסיטאות ובמכוני מחקר, בצבא, בשב"כ, בבתי חולים, בתעשייה, בהיי-טק, במשרדי ממשלה וכן בכל מפלגות המרכז והימין וגם במפלגות שמאל, כמו יש עתיד, המתחפשות למרכז.
העובדה שמישהו חובש כיפה סרוגה אינה הופך אותו למי שמקדם את הציונות הדתית כתנועה המבטאת אידיאולוגיה ומשנה סדורה בשאלות של אופי המדינה היהודית, הנהגתה וחוקיה. הוא אינו רואה את עצמו מחוייב להיאבק על עקרונותיה של הציונות הדתית לגבי מדינת ישראל במקום עבודתו. יחד עם זאת, מצופה ממנו להוות דוגמא הגורמת לאלה שבסביבתו לחשוב בחיוב על המגזר, כמי שמאופיין ביושר, מסירות ומוסריות,לשון נקייה וסטנדרטים התנהגותיים גבוהים. ההחלטות שלו הקשורות לשמירת מצוות בתוך המערכת בה הוא נמצא הן נחלתו הפרטית.
חובשי הכיפות הסרוגות במפלגות לא מגזריות בקשת הפוליטית מוכיחים את אמיתות ההבחנה הזו. מדובר באנשים ישרים ואנשי עשייה, נאמנים למפלגתם (למעט אלה שעוזבים אותה...) אולם לא ראינו אותם עולים על בריקדות להיאבק בעד זכויותיו של חייל או קצין דתי לשרת בלי לעבור איסורים הקשורים להימצאות בנות ביחידות לוחמות, בעד זכותו להחליט שאינו רוצה לשמוע קול אישה, בעד זכותו של עובד הבונה גשר יהודית לא לחלל שבת, בעד שמירת המעמד האישי לפי ההלכה, ועוד כהנה וכהנה. שמירת צביון המדינה היהודית אינה נתפסת כחלק מתפקידו של אדם ציוני דתי במפלגה שאיננה מגזרית. הוא מגלם את הצלחת התנועה בנושא ספציפי אחד, ההשתלבות של בניה במוסדות המדינה, גם אם הכיפה שלראשו מזערית, מתנדנדת או נפלה.
לראשונה היום, יש בוגר מוסד ציוני דתי חובש כיפה סרוגה השואף להנהיג את המדינה. וכמו כל אלה הבולטים בתחומים שרשמתי לעיל, נפתלי בנט מגלם מצוינות. בנט בהחלט מתאים להיות ראש הממשלה וראוי למלא את התפקיד אחרי בנימין נתניהו, המנהיג שיכולותיו מעוררות התפעלות גם אם לא מסכימים עם כל מהלכיו. לבנט יש כושר מנהיגות, הוא מרשים, אכפתי, מבין בכלכלה ובמערכות, האנגלית שלו תסייע במדיניות חוץ כפי שהיא עזרה לנתניהו, יכולתו הניהולית הוכחה, גם אם לא מסכימים עם כל מהלכיו.
אבל כמדומני, הסיכוי שהוא יהיה ראש ממשלה, בדומה לסיכוי שיכהן רמטכ"ל דתי בעתיד הנראה לעין, אינו ממשי. בניגוד לכל התפקידים בהם מוצאים את אנשי הציונות הדתית, ישנה תקרת זכוכית הרמטית העוצרת בפניהם את הקידום לשני תפקידים אלו, הגבוהים ביותר במדינה, ותמיד יהיה מישהו אחר, אף אם הוא פחות מוצלח, שיזכה בהם. לגבי בנט, אם נתניהו לא יזכה בבחירות, אותו מישהו יהיה, ככל הנראה, גדעון סער.
וכל כך למה? כי הדעות הקדומות הרווחות בציבור לגבי אדם החובש כיפה תמיד עומדות לרועץ בפני מי שרוצה להיות ראש ממשלה או רמטכ"ל, מוכשר וראוי ככל שיהיה. האם זה חוסר צדק, אפלייה? בתפקידים הללו, אני סבורה שלא, כי בהם האמונות של ממלא התפקיד כבר אינן נחלתו הפרטית.
ואני רוצה שהדעות הקדומות האלו יכילו מידה מסוימת של אמת, אני רוצה שאם ביום מן הימים יכהן כראש הממשלה אדם חובש כיפה, שהוא לא יקבל החלטות או יעשה מעשים הסותרים את הכתוב בתורה. הייתי רוצה שידבר ללא בושה על האתגרים שלנו כמו עופר וינטר ועל ארץ ישראל כמו שמעון החשמונאי. וכל עוד שרוב המדינה אינה שואפת לכך, זה לא יעבור, זה לא ריאלי. והנה, נפתלי בנט, הרוצה מהתחלת דרכו הפוליטית להיות ראש הממשלה, מצניע את דעותיו לגבי ארץ ישראל, שותק בנושאים במחלוקת בתחום דת ומדינה, והכריז שמפלגתו אינה מגזרית. יש להניח שיוכיח זאת בבחירת רוב הרשימה שלו.
תומכי בנט מקווים שגם אם תקרת הזכוכית תעצור אותו הפעם, מספר מכובד של מנדטים יביא אותו לכהן כשר מרכזי, ושם, כמו דתיים ציוניים ממפלגות אחרות בתפקידים של מקבלי החלטות, ישאיר חותם שיעלה אותו שוב להתמודדות על תפקיד ראש הממשלה בבחירות הבאות. הוא לא ייצג את הציונות הדתית אלא את הצלחתה במשימה שתוארה לעיל, דהיינו, שילוב בוגרי החינוך הציוני הדתי במערכות המדינה.
אלא שאני חוששת שרוב החילונים לא יאמינו לו ושאם הוא הולך רחוק מדי, גם הרבה מהדתיים לא ילכו אתו. מומלץ לזרוק לפח את הסקרים המראים יום אחד שהוא מקבל יותר מנדטים בלי הציונות הדתית ויום אחר שמהלך כזה פוגע בו. כפי שהציע אשף פוליטי ותיק של הציונות הדתית, יוסף בורג ז"ל, "מדבר סקר תרחק." עדיף להשתמש בשכל הישר, כידוע הסקרים בחלקם מגמתיים וממילא משתנים כל יום.
הציונות הדתית נמצאת, אם כן, בפרשת דרכים, ועל אנשיה המצביעים למפלגות הציונות הדתית והבית הלאומי להחליט מה יותר חשוב להם: קידום שילובם של בני הציונות הדתית לכל תחום במדינה, כולל תפקיד ראש הממשלה, או התמסרות לכך שהתנועה השורשית בעלת העקרונות מוצקים ביחס לדת ומדינה תקבל ייצוג הולם. ייצוג שישמיע את דעתה במאבק על הדברים היקרים לה - שפעם לא היה צריך להילחם עליהם - כגון משפחה של אב ואם, ותנאי שרות של בחורי ההסדר. שקולה ישמע גם בנושאים לגביהם המאבק תמידי וניטש לאורך זמן, כגון מעמד אישי ואי הכרה במעמד תנועות שאינן מאמינות בתורה, ובמה שעוד צפוי לנו מהכיוון הליברלי, הפרוגרסיבי והאנטי דתי. כמו כן, אין לזלזל בהשקעה המחוייבת בהרחבת מפעלי הציונות הדתית ואחזקתם, דבר שדתיים במפלגות לא מגזריות אינם עוסקים בו בהתמדה, ושמפלגה ציונות דתית עשתה במשך כל שנות קיומה.
מעניין לראות שמוטי קרפל, איש של תורת ארץ ישראל ועורך לשעבר של "נקודה", כבר החליט, ונתפס לאפשרות הלא ריאלית של ראש ממשלה עם כיפה סרוגה. עד כדי כך, שבמאמרו בשבת וארא בעיתון "מקור ראשון", הוא מתאר, (כמו שאמר מתן כהנא ממפלגת ימינה בראיון), את המפלגה שהקים בצלאל סמוטריץ, המכריזה מהתהוותה שברצונה לייצג את הקשת המגוונת של הציבור הדתי ציוני, כמתאימה לציבור ה"תורני" בלבד. חמש פעמים מופיעה המלה "תורני" בסעיפים הראשונים של המאמר, וכתלמידה של נחמה ליבוביץ ז"ל ושיבל"א רב אלחנן סמט, אני מודעת היטב למושג "מילה מנחה", שבמקרה דנן, אמור להרחיק אנשים דתיים ומסורתיים, כאילו יש להפריד פוליטית בין מי ש"דתי" למי שמכוונה "תורני."
בין כך ובין כך, כדי לקבל מספיק מנדטים אפילו לתפקיד בכיר, בנט זקוק לקולות הציונות הדתית. ואם הציונות הדתית מכבדת את בוחריה, נאמנה לעקרונותיה ומכירה ביעודה החיוני במדינה יהודית, עליה קודם כל למקסם את כוח הציונות הדתית, לאחד כמה שיותר מהכוחות בשטח בחוכמה ובתבונה. בחירת מרכז הבית היהודי בחגית משה ולא בנציג המקורב לבנט מראה שהגוף הבוחר אינו רוצה להיטמע במפלגה לא מגזרית. הפלגים והרסיסים הקטנים למיניהם, אף אם צודקים במשנתם הייחודית, מוכרחים להיות אחראיים, להבין שמצע המייצג כיאות את דעותיהם מספיק גם ללא מקום ברשימה, וזאת בהנחה שהם לא רוצים להרוס, ויכולים לחשוב על המטרה הכללית ולא על עצמם.
פעם, ישבו יחד זבולון המר העירוני הדתי (וממש לא חרד"לי), אברהם שטרן מהקיבוץ הדתי, חנן פורת (שהיום היה נקרא חרד"לי), זכרון כולם לברכה, ושיבל"א הרב חיים דרוקמן (כן, רב) במפלגה אחת, ולמרות הגיוון, גם אז לא כל דעה בציונות הדתית זכתה לח"כ משלה. זה קרה לאחר שלמדו את הלקח מהפילוג של מצ"ד והתאחדו שוב. לפני הבחירות במרכז המפלגה דאז, התקשר אלי זבולון המר וביקש שאשיג קולות לחנן פורת. כשאמרתי לו שאשמח לעשות זאת, הוסיף שלמרות שיודע שחנן שואף להנהיג, חנן פורת מביא את הנוער ושיתמודד עם שאלת ההנהגה כשהיא תעלה. בישיבות הסיעה הם רבו על כל פרט (הייתי נוכחת אז בכל ישיבה כי לא הייתה אישה דתית בכנסת וכיהנתי כיו"ר אמונה) אך נלחמו ביחד על אותם דברים עקרוניים.
אין הצדקה ליותר ממפלגה ציונית דתית אחת. אנו דורשים שישבו כולם יחד עד שהעשן יוצא מהחדר. ורק אם האיחוד יהיה מקסימלי ככל שאפשר, ניתן יהיה להחליט אם לגשת למו"מ ולריצה משותפת עם ימינה (בעת כתיבת שורות אלו, חגית משה אמרה את אותו הדבר – ללא תיאום בינינו). אם וכאשר מו"מ כזה יתרחש, חייבים לעמוד על כך שאיחוד הציונות הדתית תוכר כסיעה עצמאית הדורשת מספר מקומות שמיקומם ברשימה המאוחדת מספיק גבוה להכניס כמעט בוודאות את כולם לבית הנבחרים. המעידה של בנט בנושא שבת ועוד דברים דומים, מחייבים את הגדרת הציונות הדתית/הבית היהודי כסיעה ואת מיקומה במקומות גבוהים כדי שבוחרים מכל גוני הציונות הדתית יצביעו בעדה (ובכך יגדילו את המנדטים של ימינה). חיוני לסיעה שלחבריה תהיה זכות הצבעה כסיעה, כך, אם תרגיש שעקרונותיה אינם באים לידי ביטוי, תוכל להיפרד ולהישאר בכנסת.
אם תנאים אלו יתקבלו, יתכן ונוכל ליהנות משני העולמות: משרת שר בכיר לנפתלי בנט וייצוג הולם לעקרונות הציונות הדתית. ללא קיום התנאים האלו, עדיף להתמודד כמפלגת הציונית הדתית/בית יהודי מאוחדת (כפי שהיה במערכת הבחירות הראשונה בהן נפתלי בנט הציג את עצמו כראש הציונות הדתית), ולצאת ביחד לכל הציבור הדתי והמסורתי עם מסר ברור של מדינה יהודית. יחליטו המצביעים בין חשיבות הניסיון לראות כיפה סרוגה בתפקיד ראש הממשלה לבין חשיבות העשייה הציונות הדתית, עקרונותיה ומסריה לדורות.