משברים הם עסק כואב, אולם הם גם הזדמנות, והמשבר שאותה חווה הפוליטיקה הציונית דתית מזה למעלה מעשור הוא אולי הרגע המתאים לשנות את הפרדיגמה ולהפוך את צורת החשיבה.
הפוליטיקה המגזרית הציונית דתית היתה בבסיסה פוליטיקה של מצור. בראשית שנות המדינה חי ציבור הדתי כולו, ובתוכו הציבור הציוני דתי, בתחושה חזקה שהוא נתון תחת איום מתמיד. הנהגת המדינה היתה הנהגה חילונית-סוציאליסטית מובהקת, הדת היתה בנסיגה בכל העולם וגם בישראל, והתחושה הציבורית היתה שללא התבצרות והגנה על מסגרות החיים עצם קיומו של הציבור הדתי ככזה נתון בסכנה.
כל מיני דברים שנראים היום כזכויות טבעיות כמו שמירת השבת בצה"ל או שמירת הכשרות, זכותו של אדם דתי לא לעבוד בשבת, הזכות של אדם דתי לשלוח את ילדיו לחינוך דתי, לא היו מובנים מאליהם. רבים מאנשי הנהגת המדינה של אותם ימים סברו שהדת היא אפיזודה חולפת, ואף פעלו על מנת להאיץ את התהליך. תחושת הסכנה לא היתה רק עניין תודעתי, הסימנים המדאיגים היו מציאותיים.
תחושת הסכנה והמצור ליוותה את הציונות הדתית באופן מובהק עד למהפך ההוא בשנת 77' והיתה הדבק הפוליטי הטוב ביותר, יותר מכל דבק אחר. בתוך המפלגה הציונית דתית של אז, המפד"ל, היו פיצולים ופילוגים אין ספור. הותיקים שבין הקוראים עוד יכולים לזכור את הסיעות מהן הורכבה המפלגה: למפנה, ליכוד ותמורה, הסיעה המרכזית, חוגי הצעירים ועוד. אולם, לכולם היה ברור שהאפשרות של פילוג כלל איננה על הפרק, משום שכל פיצול במפלגה יחליש את כוחה הציבורי וממילא יסכן את קיומה של הציונות הדתית.
המציאות הזו השתנתה בארבעים השנים האחרונות. השינוי לא קרה ביום אחד, והיו בו כמובן עליות ומורדות, אבל בסופו של דבר אין חולק על כך שהפוליטיקה של המצור נעלמה. הציונות הדתית כבר מזמן איננה קבוצה קטנה, חלשה ומאוימת. מדובר בקבוצת אליטה חברתית שנהנית ממעמד ויוקרה, ולא חשה צורך להתבצר ולהתגונן. חוץ מרמטכ"ל דתי וראש ממשלה דתי היו וישנם בישראל שומרי מצוות בכל התפקידים המרכזיים במדינה, לא על תקן משגיחי כשרות אלא כמנהיגים ומשפיעים.
השינוי הזה בתפיסה העצמית של הציונות הדתית איננו השערה או משאלת לב, הוא עובדה שמשפיעה באופן עמוק על הפוליטיקה הציונית דתית בעשורים האחרונים בשני מישורים. ראשית, הוא הגורם המרכזי לנדידת המצביעים הדתיים לאומיים וגם הנבחרים מהמגזר למפלגות לא מגזריות. התופעה בולטת אמנם במיוחד בליכוד, עם יולי אדלשטיין וציפי חוטובלי, שלמה קרעי ואריאל קלנר, ועוד חברי כנסת בעבר ובהווה, אבל קיימת במפלגות רבות. המצביע הציוני דתי לא חש צורך להצביע למפלגה ציונית דתית. הוא מזהה את עצמו קודם כל כישראלי, ולא אוהב את התיוג המגזרי בוודאי שלא במובנו הפוליטי.
שנית, השינוי הזה הוא זה שעומד בבסיס "פוליטיקת הרסיסים" הציונית דתית. כשתחושת המצור כבר לא נותנת את הדבק, הסדקים האידיאולוגיים והערכיים נחשפים, וכל אחד רוצה להקים מסגרת פוליטית משלו. פוליטיקת הרסיסים לא באה לעולם בשנות האלפיים. היא החלה שנים ספורות לאחר המהפך, עם הקמת תמ"י על ידי אבוחצירא בשנת 81', הקמת מצ"ד על ידי הרב דרוקמן (כן, הוא ולא אחר) בשנת 83', ובהמשך הקמת תקומה ועוד ועוד פיצולים ורסיסים. מה שקרה כעת הוא שפוליטיקת הפיצולים והרסיסים פשוט קרסה אל תוך עצמה מרוב פיצולים ורסיסי מפלגות לא נותר כבר שלד.
אז במקום לחיות בעבר ולהתעקש על החייאת שיטה שלא עובדת, יתכן שהגיעה העת לומר: די. הפוליטיקה המגזרית פשוט מיצתה את עצמה. אם אדלשטיין יכול להיות מקום שני בליכוד, אלקין במקום שלישי ב"תקווה חדשה" ואלעזר שטרן בעשיריה הראשונה של "יש עתיד", אין טעם להנשים בכוח, באופן מלאכותי, את הגוויה הזו שמכונה "מפלגת מגזר". זה הזמן לשנות כיוון חשיבה, להפסיק לחשוב על הציונות הדתית כתנועה פוליטית ולעבור להביט עליה כעל תנועה דתית-רעיונית. הבשורה הגדולה של הציונות הדתית לעם ישראל לא חייבת מפלגה משלה בכנסת כדי להופיע. ישנן שלל דרכים אחרות שבהן ניתן להשפיע על המרחב היהודי-ישראלי גם בלי מפלגה עצמאית, שממילא תהיה קטנה וחבוטה.
נכון, יש מי שמנסים בכוח לבצע החייאה של תחושת המצור, ופועלים להפחיד את הציבור בכך שהנה הנה מדינת ישראל מאבדת את אופיה וצביונה היהודי. מלבד העובדה שלא הוכח שקיומה של מפלגה ציונית דתית מהווה חיסון בפני מציאות שכזו, הציבור פשוט לא קונה את ניסיונות ההפחדה האלו. הציבור מצביע בקלפי באופן מאוד מובהק, ולא נותן את קולו למי שמלבה את תחושת הדחיפות הזו.
ומי ידאג למוסדות החינוך של הציונות הדתית, לגרעינים התורניים, לשירות הלאומי וכו'? ובכן, יתכן שעבורם דווקא סיום דרכה של הציונות הדתית ככזו תהיה ברכה. הקשר הלא קדוש של התלות ההדדית בין מוסדות הציונות הדתית לפוליטיקה הציונית דתית הביא לכך שלכל הצדדים הייתה נוחה התלות ההדדית. ברגע שהמפלגה הציונית דתית לא תהיה קיימת, יהיה קל הרבה יותר להוביל מהלך של הכנסת צרכי הציבור הדתי לבסיס התקציב, ועבור מה שיישאר לדאוג להקמת שדולות מתאימות שיפעלו בכנסת. שדולת החינוך הדתי שיהיו חברים בה לפחות עשרה ח"כים, אולי 20, תדאג היטב לחינוך הדתי, שדולת השירות הלאומי תדאג באופן חוצה מפלגות לשירות הלאומי, וכן על זו הדרך, אם בצלאל סמוטריץ' יהיה חבר כנסת בליכוד או ב"תקווה חדשה" הוא יצליח לדאוג לציבור הדתי לא פחות טוב מאשר בראש רסיס מפלגה שנאבקת על קיומה.
לעתים לפיתתה של האינרציה, כוח ההתמדה, גורמת לנו להניח אמיתות מסוימות כמובנות מאליהן. המשבר, שמחייב אותנו לחשיבה מחדש, יכול לשחרר אותנו מהלפיתה הזו. דווקא הסיטואציה הפוליטית הנוכחית, שבה הציונות הדתית הפוליטית עומדת מול שוקת שבורה, עשויה להביא בכנפיה את הבשורה של סיום פוליטיקת הרסיסים והשתלבות במרחב הפוליטי הישראלי