על העיוורון

כך לדוגמה במכת דם המצרים עדיין מסוגלים להתמודד על ידי חפירת מקורות מים סביבות היאור, ולכן פרעה לא טרח כלל להגיב למשה. במכת הצפרדעים פרעה כבר מתחנן למשה שיסיר את המכה. במכת כנים מודים החרטומים ש"אצבע אלקים היא", חומרתה של מכת ברד מתבטאת בנאמר: " בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ", ובמכת ארבה עבדי פרעה מדברים על לבו שישלח את העברים מארצו, באמרם לו "הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם". החמורה מכולן היא המכה המסיימת, מכת בכורות, שבה לא היה בית במצרים שלא היה בו מת, לרבות בית פרעה, וכנגד המכה הזאת כבר לא יכול היה להקשות את לבו.

על פי הסדר הזה, מכת חושך היא השניה בחומרתה אחרי מכת בכורות. חמורה מכל קודמותיה, לרבות מגפות הדבר והשחין, הברד שפגע בצומח, בחי ובאדם, והארבה שהשמיד את כל היבול.

התיאור של מכת חושך מאד תמציתי יחסית למכות האחרות, "וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים. לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים. וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם. לא נזכר בה מה הנזק שנגרם למצרים, היא אף היתה קצרה משאר המכות, ונמשכה שלשה ימים בלבד, ולא שבוע. ממה, אם כן, נובעת חומרתה של מכת החושך?

חז"ל העצימו עד מאד את שיעורו של החושך הזה. החושך היה מוחשי במידה ש"וימש חושך" – ניתן למישוש כביכול. המצרים היו במצב של עוורון מוחלט. רש"ר הירש מסיק מכך שהם היו מצויים במצב של "ריתוק", (כך תורגם לעברית ע"י מתרגם הביאור לפרשת בא, ר' זאב ברויאר). לדבריו של הרב הירש, החושך הפך את כל המצרים לאסירים, מנותקים ומבודדים מכל שותפות ומכל רכוש, עד שלא יכלו להניע את ידיהם ורגליהם בשום פעילות הנחוצה לקיומו של אדם. הסיבה לכך שמכת החושך היתה קצרה יותר ונמשכה שלשה ימים בלבד היא שאיש לא היה שורד בחיים בתנאים כאלה, של צום ממאכל ומשקה וחוסר יכולת לזוז במשך שלשה ימים.

אולם נראה שלא די בהסבר הפיזי של המכה.

תיאור ספרותי של מציאות מעין זו שהתקיימה במכת החושך במצרים מצוי בספרו של הסופר הפורטוגזי ז'וז'ה סאראמאגו (1922 – 2010): על העיוורון. (יצא לאור ב1995). העיוורון של סאראמאגו, שהוא המקבילה של מכת החושך שבתורה, הוא מעין מחלה מידבקת המתפשטת במהירות על כל החברה. הוא גורם להתפוררות חברתית ולגילויים של השחתה מוסרית עמוקה. העיוורון משמש את סאראמגו כמשל לאבדן דרך ולאיבוד היכולת לנהל אורח חיים אנושי סביר והגון.

התפיסה הזאת של החושך והעיוורון מצויה בכל רחבי התנ"ך: "דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים".

כתוב בתורה: יַכְּכָה ה' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב: וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ: (דברים כח, כח–כט)

שנוי בנביאים: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר". (ישעיהו ה, כ)

ומשולש בכתובים: "מֵסִיר לֵב רָאשֵׁי עַם הָאָרֶץ וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ: יְמַשְׁשׁוּ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר וַיַּתְעֵם כַּשִּׁכּוֹר" (איוב יב, כד-כה)

כמו המכות האחרות, גם מכת החושך אינה רק סוג של עינוי ויסורים, אלא היא מסמלת את הקלקול המוסרי שמצרים נתונה בו. כפי שבארנו בפרשיות הקודמות, אין אלו רק אירועים היסטוריים אלא סמלים לתופעות על-זמניות, המתרחשות תדיר, ואמורות לעורר את החברה ואת האדם ולגרום להם להשתחרר מן השעבודים שלהם, ההרגלים המגונים, הכניעה ליצרים ולתאוות, ההמשכות אחרי אופנות בהתנהגות ובמחשבה, האישית, המוסרית, החברתית והפוליטית.

ישנם מצבים אישיים שבהם האדם שרוי באפילה גדולה, ממשש את דרכו כעיוור בצהריים, ואינו יודע את הדרך ילך בה. התחושה האובדנית יכולה להוביל אותו לשני כיוונים, האחד, מצוקה, יאוש, וירידה לתהומות עמוקים של דכדוך הנפש, חיי חטא והפקרות. אולם ההכרה במצב האופל שבו הוא נתון יכולה גם לטלטל אותו, לעורר אותו לפקוח עיניים ולנסות ''לחשב מסלול מחדש".

הוא הדין גם לחברה בכללותה. יש תקופות שבהן נוצרת תחושה שהציבור כולו איבד את דרכו. המנהיגים אינם מנהיגים, מי שהיו אמורים להיות מורי הדרך אינם מהווים עוד מקור אור ותבונה, אלא היפוכו של דבר. נוצרת מציאות כמו כאוטית, נדמה שאיש אינו יודע לאן נושבת הרוח ומה יש לעשות.

מן הנקודה הזאת צריך לצאת לתיקון, להשבת האור. משנת הפתיחה של מסכת פסחים מתחילה במילים "אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר". וסוגית הפתיחה של המסכת בתלמוד הבבלי עוסקת בבירור המושג אור, ובהבדלה בין המובן של "אור ל" – כשעת לילה וחשכה, לבין "אור" כזמן של זריחה, בוקר, שמש ובהירות. חיפוש החמץ בחשיכה לאור הנר מסמל את השאיפה לאור ולטוב, לחזרת הבהירות, האמת והאמונה, הסדר החברתי והמוסרי על כנו.

"ולכל בני ישראל היה אור במושבותם" – חז"ל מציינים שלא רק שלבני ישראל היה אור, אלא שהדבר היחיד שהמצרים ראו – ממרחק – בחושך הגדול שהיו שרויים בו, היה האור בארץ גושן. מול עולם של חושך צריך לחפש תמיד "אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ יִשְׁכָּן אוֹר" (איוב לח, יט). בספר משלי ניתן הכיוון הכללי: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר". (משלי ו, כג) לשם צריך לשים את מבטנו ואת פעמינו ברצוננו לצאת מאפילה לאורה ומשעבוד לחרות.