משה מושקוביץ'
משה מושקוביץ'צילום: Gershon Elinson/Flash90

משה יצחק מושקוביץ' ז"ל, שכונה ע"י כל יודעיו 'מושקו', היה איש חיל רב פעלים. הוא זכה להיות ממקימי הקיבוץ 'משואות יצחק' בגוש עציון לפני מלחמת השחרור, בהמשך שימש כשליח מסור במחנות העקורים בקפריסין כשהוא מנותק ממשפחתו זמן רב, והגיע עם העולים ארצה אחרי מלחמת השחרור.

אחר כך עמד בראש מקימי המושב השיתופי משואות יצחק המתחדש, שוב 'נשלח' להקים את המועצה האיזורית 'שפיר' ואת מוסדותיה ועמד בראשם שנים רבות, כשהוא מביאם להישגים מרשימים. במקביל מיד לאחר מלחמת ששת הימים יזם ודחף את הקמת ישיבת הר עציון והישובים אלון שבות ואפרת, כש'בצד' הוא מכהן בראש עשרות [!] גופים ועמותות שעוסקים בצרכי עם ישראל וארץ ישראל ותורת ישראל.

בכל תפקידיו, בעזרת קסמו המיוחד ומרצו והתמדתו וחוכמתו וצניעותו וענוותנותו ונאמנותו, ובעיקר אהבת התורה והעם והארץ שבערו בו - הוא הצליח להפוך יש מאין, שטחי טרשים לעיר תוססת ומוסדות נכשלים לסיפור הצלחה, הכל ב'ראש גדול' - כשהוא לא שוכח לצידו את הפרטים הקטנים וגם לא את 'האנשים הקטנים' שבדרך, דואג ועוזר ופועל באופן שלא יאומן - 'שליח' לכל החיים. סיפור חייו שנכתב בספר המקסים 'לבנות ארץ' שזור באופן מרגש בקורות עם ישראל וארץ ישראל במאה השנים המיוחדות האחרונות, והוא נקרא בנשימה עצורה.

אי אפשר שלא להתפעל גם מהעובדה שבספר מוזכרים מאות אנשים, ידידים ואף יריבים, ואין בו מילה רעה על איש! בתור תלמיד ואברך בישיבת 'הר עציון' הייתי רואה אותו מגיע פעם אחר פעם לישיבה בתוקף תפקידו כיו"ר ההנהלה, תמיד בצעד נמרץ, בדרך כלל לצד אחד מראשי הישיבה זצ"ל, הרב עמיטל או הרב ליכטנשטיין זצ"ל, או שניהם, מציץ כאן ושם, מעיר הערה, מקשיב בעניין, וחוזר לחדר עבודתו בישיבה (אחד מחדרי עבודתו הרבים...) ולשולחנו שהיה תמיד נקי ממסמכים וניירות – כל מסמך או מכתב או תוכנית או מזכר טופלו על ידו מיד אחרי שהתקבלו, ואז תויקו למקום המתאים או הושלחו לניירון – והשולחן נשאר תמיד נקי, שלא כמנהג רוב המנהלים שעל שולחנם הר של מכתבים ומסמכים בשלבי טיפול שונים...

בשנת תשמ"א גרנו כזוג צעיר בדירות האברכים באלון שבות, ומהמרפסת שלנו אפשר היה לראות את עבודות הפיתוח המאסיביות בגבעה הגדולה שמולנו, שהשמועות אמרו שיקום שם ישוב בשם אפרת. אני זוכר בהתרגשות את הערב, עוד לפני האיכלוס של אפרת, שבו הודלקה בפעם הראשונה תאורת הגדר, כך שבמקום שלקראת הלילה הגבעה שמולנו תשקע באפילה – היא המשיכה להבהיק עטורה כתר אורות.

זה היה מאוד מרגש, והאחראי גם לכל המפעל הזה, ידענו כולנו, היה מושקו. אולם נראה היה תמיד שבראש מעייניו נמצאת ישיבת הר עציון, שהוא דאג לבניינה ולתחזוקתה ולחיזוקה וליופיה הפנימי והחיצוני, בלי שום התערבות בתכניה כמובן.

היחסים בינו לבין ראשי הישיבה, וההערכה ההדדית ביניהם, היו מושלמים. מושקו ז"ל המשיך להיות פעיל ונמרץ עד ימיו האחרונים ממש, בן כמעט ק' כבן כ', והשאיר אחריו נעליים ענקיות, שיפרנסו ללא ספק כמה וכמה אנשי ציבור נמרצים. תנצב"ה.