"קחו מזמרת הארץ": ארץ העברים היא ארץ ישראל

המערכה על הזהות העברית, על כל רכיביה – היא המערכה עליה נטושים כל רבדי חיינו בארץ ישראל המתחדשת – וביתר שאת בט"ו בשבט חג הארץ

ד"ר יוסף שרביט , י"ג בשבט תשפ"א

"קחו מזמרת הארץ": ארץ העברים היא ארץ ישראל-ערוץ 7
ד"ר יוסף שרביט
צילום: אתר בר אילן

לכבוד ט"ו בשבט תשפ"א

בשנת תשל"ו בטרם גיוסי לצה"ל התבקשתי למלא מקום בכתה א', בבית הספר "ישורון" בנתניה, לבקשת המנהל המיתולוגי מר אליעזר קוגלר – היה זה ט"ו בשבט.

שאלתי את הילדים המתוקים האם הם מכירים שיר של ט"ו בשבט – הכל החלו לשיר "וכי תבואו אל הארץ", שיר שכל ילד בגן יודע. לא ידעו הם, שהם מלמדים אותי את השיר, באשר הייתי עולה חדש (תש"ל), שלא גדל בגן בארץ ולא ספג מזמרת הארץ. היה זה שיעור מאלף – "מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז".

ואולם זכיתי להיוולד במשפחה הכוספת אל הארץ, ואבי הרב מיכאל שרביט וסבי הרב יוסף גנאסיא עליהם השלום, היו לי לדמויות מופת בכל מובן שהוא, ובפרט באהבת הארץ. לימים לימד אותי הרב י.ל. אשכנזי וחידד מסר שספגתי אצל אבי-מורי וסבי-מורי, בשבח הראייה הראוייה של ארץ ישראל המחייבת ראייה תלת ממדית ובו זמנית של אחדות המידות והשוללת ראייה דיכוטומית קוטבית, שהיא היסוד לריב, מדנים ומחלוקות.

הרב י.ל. אשכנזי-מניטו ראה לנכון לבאר את המונח "ארץ ישראל", כמונח כולל, רב היבטים בו-זמניים. בשלוש שנות חייו האחרונות (1993-1996), שהיו בסימן פולמוסי חריף בשל תחושה של דחיפות והִירתמותו למאבק בכל מה שנראה לו כאובדן דרך, מניטו חידד מונח זה, תוך ביאור אותה כּוּלִיוּת האמורה:   

שלוש היסודות של זהותנו, 'העם', 'התורה' ו'הארץ', יישארו לעולם הבסיס לדיון מעמיק. [...] דומני, שיש לחדש את הדיון הזה: מהו סדר העדיפויות? על איזה יסוד יש להיאבק, ביתר דחיפות? איזה יסוד מכיל את שני היסודות האחרים? [...] הבעייה האמיתית היא בבירור באיזו מערכה אסור להפסיד? במשך אלפיים שנה, שרדנו כאומה ולמדנו את התורה ומצוותיה. ספק רב, אם סיפרו די על הגבורה שבשתי מערכות אלה.

ואולם, ברור שמערכות אלו הוכרעו בנצחון [...] הגענו לסוף המסע הארוך הזה, כאומה חיה הנושאת את מורשתה ויש להוסיף ולהתמיד במאבק על שלמות העם ושלמות התורה ואולם יודעים אנו שמאבקים אלו הוכרעו. במשך הזמן הממושך הזה, של אלפיים שנה, היינו מנותקים מארצנו.

והיום המאבק על הארץ הוא אקטואלי יותר מתמיד. אני תקווה, שהובהרה נקודה זו כדבעי – אין אנו עסוקים במרחבים, בשטחים ובריבונות כי אם במהות זהותנו, המתהווה והמתחדשת".

בהמשך לכך מניטו העמיק ביאור כי ארץ ישראל היא אֶרֶץ העִבְרִים – יסודה במרחב שהוענק לעֵבֶר על ידי שֶם המקראיים, שכן נֹחַ המקראי חילק לבניו את העולם – לשֵם, את אסיה; ליֶפֶת את אירופה; ולחָם, את אפריקה. העִבְרִים הקדמונים נאלצו לנדוד לדרום מסופוטמיה – עד לאוּר כּשְדִים, בשל כיבושיו של נמרוד שהיה מצאצאי חם.

אֶרֶץ העִבְרִים בשל כך ממירה את שמה לאֶרֶץ כְּנַעֲן, על שם דודו של נמרוד. "הכל ידעו שאֶרֶץ כְּנַעֲן היא אֶרֶץ העִבְרִים, כשם, שהעולם התרבותי ידע שפָּלֶסְטִינָה היא ארץ ישראל. כאשר יוסף מגדיר עצמו עברי מארץ העברים, המצרים ידעו שכוונתו לפרובינציה המצרית, כְּנַעֲן", כלשונו של מניטו, ברבים משיעוריו. בביאור מהלך מקראי זה לאשורו, מבהיר מניטו שני יסודות.

ראשית, זהו מענה לאומות העולם: מימוש כיבוש הארץ ומוּסרִיוּתו, על ידי אברהם העברי ולימים על ידי יהושע בן נון, החשמונאים והתנועה הציונית – שכן מימוש הכיבוש היישובי, הדמוגרפי והצבאי מהווה שחרור של ארץ כבושה על ידי כובשים רבים, שהראשון שבהם הוא הכְּנַעֲנִי; שנית, זהו מענה לחוגים האנטי-ציוניים: היוזמה האנושית תמיד מקדימה את אישרורהּ על ידי ההשגחה העליונה: "מהתורה עצמה אנו לומדים [...] שהיוזמה תמיד באה מהאדם ורק אחר כך הקב"ה מאמת, מאשרר אותה.

כך היה לגבי אברהם שביוזמתו התעורר לצאת מאור כשדים [וה' אישרר את יוזמתו, ב"לך לך"], וכך היה לגבי משה רבנו, שביוזמתו החליט לשים קץ לגלות בני ישראל במצרים, ארבעים שנה לפני שה' התגלה אליו בסנה בו אישרר שאכן יוזמתו ראויה ונכונה, ואומר לו לשוב למצרים, כדי להושיע את ישראל". יתר על כן:

 ה' הוא המוציא את ישראל ממצרים והמעלה אותו לארץ ישראל – משה והרצל הם שליחיו, שנאמר 'אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה'. ואכן, אבן הנגף, שהדור של יציאת מצרים היה צריך להימנע מלהיתקל בה, היא האמונה השגויה לפיה משה הוא המחולל את אירועי גאולת ישראל ממצרים ולא ה' הוא המחוללם.

היינו צריכים לחכות לימינו אנו, כדי להבין את השלכותיה המסוכנות של תובנה זו. אכן, בימינו אותה טעות נפוצה בקרב חוגים המכונים 'חרדיים'. הם מסרבים להכיר במעורבותו הברורה של ה' במאורעות זמננו שהביאה לשחרור אומתנו מעול שעבוד הגלות האחרונה. [...] הם מייחסים ל"תנועה הציונית" לבדה, את קץ הגלות הנוכחית, בעוד שהיא אינה אלא ווקטור פוליטי, תנאי חיוני ולא מספיק, לארוע כה מאסיבי זה".

ייתכן, שבירתה של אֶרֶץ העִבְרִים המקראית הקדומה שכנה בתל מַרדִיךּ הנמצא 70 ק"מ מדרום לחאַלֶבּ שבסוריה – העיר הקדומה אֶבּלַה – בה, דיברו בלשון הקרובה לעברית. מלכה הראשון נקרא בשם שהוא בעל מקור משותף עם עֵבֶר, אבי העברים. עבדו בה לאל בשם יָ-ה...". אם השערה זו נכונה אנו עשויים לשחזר, ארכיאולוגית והיסטורית, את המהלך המקראי ששרטט מניטו, לפיו, נמרוד דוחק את משפחת העברים מאֶרֶץ העִבְרִים לעבר מסופוטמיה – ושרידיה, בדמות משפחת תרח ובניו, שבים אליה, כעבור שישה דורות.

המערכה על הזהות, הזהות העברית, על כל רכיביה – היא אפוא המערכה עליה נטושים כל רבדי חיינו בארץ ישראל המתחדשת – וזאת יש לומר ביתר שאת בט"ו בשבט חגה של ארץ ישראל.

 

ד"ר יוסף שרביט, המחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו, אוניברסטת בר אילן, מחבר הספר: עִבְרִיוּת ומעבר לה, דיוקן אינטלקטואלי של הרב י.ל. אשכנזי-מניטו (אדרא, תשע"ט).