שישים שנה לוויכוח ההיסטורי

שישים שנה לוויכוח ההיסטורי שריתק מדינה שלמה, בין פרופ' ארנולד טוינבי לשגריר ישראל בקנדה ד"ר יעקב הרצוג

הרב ליאור לביא , י"ד בשבט תשפ"א

שישים שנה לוויכוח ההיסטורי-ערוץ 7
הרב ליאור לביא
צילום: עצמי

הזמנה לדו-קרב

בשבת האחרונה, מסיבה לא ברורה, הושטתי את ידי לחוברת מצהיבה ועתיקה שעמדה על מדף הספרים שלנו, בצפיפות עם עוד כמה חוברות נוספות. על כריכת החוברת נכתב בפונט מיושן "על ישראל וארצו" ויכוח עם פרופ' ארנולד טוינבי. שם המחבר שהתנוסס בראש כריכת השער היה ד"ר יעקב הרצוג. תאריך ההוצאה היה שבט תשל"ו (ינואר 1976 למניינם).

על נסיבות האירוע עליו נסובה החוברת כתב ד"ר יעקב הרצוג (בנו של הרב יצחק הרצוג ואחיו של הנשיא חיים הרצוג) ששימש באותה תקופה כשגריר ישראל בקנדה: "טוינבי ביקר במונטריאול כאורח אוניברסיטת מק'גיל. במשך כעשרה ימים עבר מפקולטה לפקולטה והירצה השקפותיו על ההיסטוריה האנושית ושאלות זמננו. בכל אחת משלוש הרצאות רצופות נכח קהל מאזינים של כארבעת אלפים איש.

צלצל אלי ממונטריאול סופר הניו-יורק טיימס והודיעני כי טוינבי הרצה בפני סטודנטים יהודיים... והישווה פעולותיה של ישראל כלפי הערבים ב1947-8 לפעולות הנאצים כלפי היהודים במלחמת העולם. וכן הביע הדעה שאין ליהודים שום זכות היסטורית לארץ-ישראל. העיתונאי הוסיף כי דברי טוינבי מתפרסמים בעיתונות וכי הוא עומד להבריקם ל"טיימס" וביקש תגובתי.

דקות מספר לאחר מכן מסרתי תגובה. הרגשתי בו במקום כי לדברי טוינבי יהיה הד בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה (ואכן, למחרת נמסר לי כי שירות הידיעות הקנדי הפיץ את דבריו ברחבי המדינה) וכי לגבי איש בעל מעמד כזה לא תועיל הכחשה סתם. הרגשתי אפוא, כי הדרך היחידה לנסות ולנקוב השלפוחית היא להזמינו לוויכוח פומבי.

הברקתי אפוא, אליו מיד, שלרגל חומרת האשמותיו הנני מזמינו לויכוח. למחרת נתקבל מברק מטוינבי כי הוא מסכים ומציע את ה31.1.61 בבוקר כמועד הוויכוח ומשאיר מקום הוויכוח לבחירתי. לאתגר ולתגובתו היה מיד הד ציבורי רב".

שימו לב לתאריך הלועזי הנקוב לעיל. התאריך העברי היה י"ד שבט התשכ"א. ממש השבוע לפני שישים שנה! ד"ר הרצוג היה כבן ארבעים, פרופ' טוינבי היה כבן שבעים.

הוויכוח נערך בדיוק באותו המקום בו הרצה טוינבי לסטודנטים היהודיים כמה ימים קודם לכן – מועדון "הלל" של אוניברסיטת מק'גיל. באירוע היו נוכחים כשש מאות איש והוא עורר הדים עצומים גם במדינת ישראל הצעירה. הוויכוח המתוקשר הסתיים בניצחונו של הרצוג, כאשר טוינבי נאלץ להסכים לחלק מטיעוניו ולמתן מעט את הצהרותיו.

וויכוחים פומביים אמנם לא היו אירוע נדיר במהלך ההיסטוריה היהודית. אלא שהוויכוח הזה קנה לו חשיבות מיוחדת, אולי דווקא בגלל העובדה שהוא לא נערך בעל כורחו של הצד היהודי אלא ביוזמתו של השגריר האמיץ והגאה של מדינת ישראל ועם ישראל. למעשה, היה זה אירוע חד פעמי שלא היה מאז כדוגמתו. ראשון ואחרון עד לכתיבת שורות אלה.

מה היה אם כן באותו וויכוח היסטורי שהצליח להדוף טענות הנשמעות מפי יריבים – מבית ומחוץ - עד ימינו אלה ממש? במסגרת זו מובן שלא נוכל לכסות את כל הנקודות שהופיעו באותו וויכוח, אך אבקש לגעת במספר טיעונים שהעלה ד"ר הרצוג שיש בהם חשיבות גם לזמן הזה.

לעבור בים סוף

פתיחת הדברים של הרצוג, נראה כאילו נאמרה היום: "מסכים אני לחלוטין להערתו של פרופ' טוינבי, שנמסרה בעיתונות, לפני כשבוע, בעניין טיבו של המשבר הפוקד את העולם בתקופה זו. הכל מודים שמשבר זה חסר הגדרה.

האיש הפשוט, כמוהו כאיש-המדינה, מכיר ויודע שבידה של האנושות נתונה עתה הברירה הגורלית של השמדת עצמה או גאולת עצמה, של חזות חדשה בדבר תכליתה של ההיסטוריה או שקיעה בתהום הנשייה. והכל מסכימים, שרק זינוק נחרץ קדימה בתודעתה הרוחנית של האנושות יאפשר למצוא את התשובה לדילמה אנושית זו..."

לקראת סיומו של הוויכוח התייחס הרצוג לטענת טוינבי בדבר היות עם ישראל מאובן היסטורי: "אתה אומר: "אין אתם מתים, לא ברור מדוע, אך אין אתם חיים. אין בכם המשכיות מבחינת חיים של יצירה והגות יוצרת... אנו אומרים: לא. התמדנו בתפילותינו, בתקוותינו, בדבקותנו בארצנו ובאמונתנו בקיומה של הנבואה בת-האלמוות. אבל זה עניין לעצמו, ואני איני היסטוריון... אך רצוני לשאול אותך כישראלי בן זמננו, המייצג את ארצו ושחזה בה כשהיא קמה לתחייה ולעצמאות: מנקודת-ראות הניתוח ההיסטורי, בסוקרך את דפי ההיסטוריה, כלום אין חשיבות לעובדות הבאות, שאין להכחישן:

עובדה ראשונה: מכל עמי קדם במזרח התיכון אנו העם היחידי החי כיום ברציפות במזרח התיכון, מדבר באותה לשון, מחזיק באותה אמונה דתית...

עובדה שנייה: שעברנו בגיא צלמוות במשך הדורות... שבנו לחיים ללא איבה, על אף כל עברנו, בינינו לבין שכננו הערבים... גם אין איבה בתוכנו לעמים אחרים בעולם. עצם חיוניות זו של קיום, של התמד חיים ללא איבה, אף זו סבורני, היא בעלת חשיבות מבחינת הניתוח ההיסטורי.

עובדה שלישית: אחרי אלפי השנים שעברו עלינו בגלות, קיבצנו יהודים משבעים ארצות. תימנים ממדברות רחוקים בתימן... יהודים ממרוקו, יהודים ממחנות המוות הנאציים באירופה המזרחית והמערבית, יהודים מפינותיה הנידחות של הודו – כולם נקבצו יחד וכוננו אומה משותפת באורח ספונטאני. האם אין חיים בחיבור זה? האם זה מעשה מאובן? כך מגיב מאובן? כל אותם חלקיקי מאובן חברו יחד. אנו חשים כעם אחד ומאוחד...

אנו מאמינים שהתמד-קיומנו הוא אות ומופת לעליונות ערכי הרוח על ערכי החומר. אנו מאמינים מתוך ענווה גמורה ומתוך הודיה לחסדי ההשגחה, שיש בכך עניין וערך לניסיונה של האנושות כיום הזה..."

נקודות אלה הן רק פנינים מעטות מתוך דברי ד"ר הרצוג באותו וויכוח היסטורי שראוי לחוקקם על ליבנו. פרשת בשלח, המתארת את מעבר ישראל בים סוף וטביעת המצרים בו, מבטאת אולי יותר מכל את גורל ישראל לדורותיו; עובר הוא בים ההיסטוריה בו טובעות תרבויות וצוללות כעופרת במים רבים, ואילו הוא צולח את ים סוף, ים סופיות כל תרבויות תבל, אומר שירה ומספר תהילת ה'.