הרב יאיר קרטמן
הרב יאיר קרטמןצילום: מכון תורה ומדינה

בשבוע שעבר קיבלנו הזמנה לחתונה של בנימין. הקמת בית בישראל היא תמיד אירוע משמח, ובקורונה היא בהחלט נקודת של אור.

בנימין הוא חצי תלמיד, מה הכוונה חצי תלמיד? הכוונה שזכינו להכיר את בנימין לא כחלק מהמהלך הסדיר של קבלת תלמידים לבית המדרש. בנימין הגיע אלינו לאחר שקיבל צו הרחקה מיהודה ושומרון, ואת תקופת ההרחקה בילה אצלנו בבית המדרש.

בתקופה בה למד בנימין בבית המדרש שלנו, הוא היה מתמיד גדול. עוסק ברצינות בתורה, בתפילה ובעבודת ה' בדבקות. בענווה ותמימות, בחן ובנעימות, הוא הפך מהר להיות חלק מבית המדרש, נותן יד כשצריך, נרתם לעזרה.

אבל בנימין היה גם 'נער גבעות', מונח שהומצא על ידי גורמי אכיפת החוק. וכנער גבעות, הלילה שלו כבר היה שונה. בלילות היו מגיעים השוטרים, לפעמים, פעמים שלוש בלילה, מסתובבים בפנימייה, מוודאים שכולם ידעו שהם כאן, מעירים את בנימין, פנס על הפנים, מחייבים אותו לקום ולהוציא תעודת זהות, למרות שהם מכירים אותו, ויודעים שזה הוא, ושהוא כאן, ולומד, וישן. ושהשעה שתים בלילה. ותלמידי הישיבה, שחלקם לא היו אף פעם בשום גבעה, רואים את נציגי שלטון החוק, איך הם מתעמרים, ומקניטים ומקנטרים, ללא תכלית, ללא צורך. אחרי שעזב בנימין אותנו, הוא עבר לגבעה, הקים בית מדרש במשאית. כעת ב"ה הוא לקראת חתונה.

בעקבות בנימין, הגיעו נוספים.

אחד מהם הוא דוד. דוד הגיע כבר לקראת חתונה. מאחוריו הרחקות מיהודה ושומרון. ביום יום, הוא עובד למחייתו בבניה, פעם בשבוע, עולה ללמוד בירושלים. לומד חברותא בהלכות איסור והיתר, נכנס לשיעורי תנ"ך ואמונה, שואל, מגיב, מקשיב. וגם כאן, כמו אצל בנימין, חן וענווה על פניו. דוד, הוא חלק מבית המדרש שלנו גם כיום. מפנה את עצמו ליום שלם בשבוע ללימוד ועבודת ה'.

סיפור תלוי במסגרת שלו. המסגרת של הסיפור, תוחמת את הסיפור, ומגדירה מה הוא כולל. ומה לא. מה הדיון ומה מחוץ לדיון. המסגור מעצב את התגובה לסיפור. מסגור שונה, מספר סיפור שונה. המסגור הוא ההקשר, הוא התמונה הכללית. הוא הנחות היסוד שעומדות בבסיס הסיפור. ולכן, הרבה פעמים הוויכוח על הסיפור הוא על המסגרת שלו, על ההקשר האמיתי שלו.

אהוביה סנדק ז"ל, נהרג במהלך מרדף של שוטרי ימ"ר ש"י, זו עובדה. השאלה, האם אהוביה נהרג כתוצאה מפעולת ניגוח מכוונת של השוטרים, או מסיבה אחרת, גם היא שאלה עובדתית. כרגע, התחושה הציבורית היא, שמשטרת ישראל ומערכת אכיפת החוק, לא עסוקה בבירור האמת. הרבה מעבר לכך, המערכות עסוקות בהסתרת האמת. העובדה למשל, כי לכאורה, אין תיעוד של המרדף המשטרי, לא במצלמת גוף של השוטרים, לא במצלמת הרכב, לא במצלמות שפרוסות באזור, בעידן שבו אין פעילות משטרית לא מתועדת, היא כמעט ראיה חד משמעית למגמת הטיוח. הטיוח הזה, מסתמן כמדיניות מערכתית, טיוח מערכתי של המערכת שאמונה על הפעלת הכוח למימוש החוק, הוא כבר לא אירוע חד פעמי, שגבה את חייו של אהוביה, הוא כבר סכנה בסדר גודל לאומי.

יש מי שמנסה לרדת לחקר האמת, להגיע להבנה אמיתית של האירוע, במובנים מסוימים להציל את מערכות אכיפת החוק מעצמן, מהקריסה הערכית-המערכתית שבמעשה הטיוח, קריסה ערכית כזאת היא הדרך לקריסה ארגונית.

במצב כזה, כשהטיוח הוא ארגוני, כל מי שמנסה לחשוף את האמת הופך להיות מושא לרדיפה. מי שמנסה להשיג צילומים הוא סכנה, מי שמנסה למנוע את הטיוח, אלים. זו המסגרת האמיתית של הסיפור. כשתשמעו בתקופה הקרובה על בחורים כמו דוד או בנימין, וינסו למסגר אותם כסכנה, או אלימים, תזכרו את הנחות היסוד של הגורם המספר, האם הוא בצד המנגח והמטייח או בצד של חושפי האמת.