פסק דין: רישום בטאבו מהווה הוכחה לבעלות

מחלוקת בין קרובי משפחה בנוגע לבעלות על דירה הגיע לדיון בפני דייני בית הדין לממונות "ארץ חמדה-גזית", שקבעו מספר עקרונות בנושא

ערוץ 7 , ט"ו בשבט תשפ"א

פסק דין: רישום בטאבו מהווה הוכחה לבעלות-ערוץ 7
בית הדין לממונות, ארץ חמדה
צילום: ארץ חמדה

פסק דין שניתן בבית הדין לממונות "ארץ חמדה - גזית" קובע כי רישום בטאבו בתוספת למגורים מהווים ראיה מכריעה לבעלות על נכס, אשר על מנת לסתור אותה יש צורך בראיות חזקות.

פסק הדין ניתן בתביעה שהגישו בני משפחה נגד קרובי משפחתם בדרישה להכיר בבעלותם על נכס שאותו רכשו הקרובים, וממילא על זכותם לקבל את חלקם ברווחי מכירת הנכס.

העובדות המוסכמות הן שבשעת קניית הדירה לא היה בידי קרובי המשפחה הרוכשים סכום כסף מספיק, ועל כן הם קיבלו סיוע בסכום הקרוב למחצית ערך הדירה, או בסכום של מחצית ערכה.

לאורך השנים החזירו הרוכשים לקרובי המשפחה חלק מהסכום במספר תשלומים, ובנוסף שילמו סכום חודשי קבוע של 1,000 שקלים בחודש.

לטענת קרובי המשפחה, מדובר היה בהשקעה משותפת בנכס, וכעת, כאשר נמכר הנכס הם זכאים לקבל את חלקם בסכום המכירה, בניכוי חלק ממנו ש"נקנה" על ידי הרוכשים לאורך השנים. התשלום הקבוע לטענתם היה בגדר "דמי שכירות" על חלק הדירה שהיה בבעלותם.

מנגד טענו הרוכשים כי מדובר היה בהלוואה, אשר התשלומים החודשיים היו תשלומי הריבית שלה, ואילו קרן ההלוואה הוחזרה כולה לידי הקרובים באותם תשלומים ששולמו במהלך השנים.

להשלמת התמונה יש לציין כי הדירה היתה רשומה בטאבו רק על שם הרוכשים שגם התגוררו בה, וכי מנגד הציגו קרובי המשפחה מסמך שנכתב בכתב יד ולא היה חתום, שנועד להוכיח את טענותיהם.

בפסק הדין קבעו הדיינים כאמור כי הרישום בטאבו מהווה הוכחה שהדירה שייכת רק לרוכשים, וכי הכסף שקיבלו מקרוביהם היה הלוואה.

המסמך שהוצג לבית הדין, שלא נחתם על ידי אף אחד מהצדדים, אינו יכול להוות ראייה, וממילא איננו פוגם בחזקה שהדירה שייכת למי שהיתה רשומה על שמו.

עם זאת, נותרה מחלוקת בין הצדדים בשאלה אם מלוא סכום ההלוואה שניתן אכן שולם. הפער בין הסכומים עומד על כ-50 אלף ש"ח ומאחר שבמקרה כזה הם אמורים להישבע על הטענה, במקום שבועה מחייב בית הדין אותם לשלם שליש מהסכום, כפי שנקבע בפוסקים.

מנגד העלו הרוכשים טענה שעל פי דין תורה מי שמשלם ריבית שאסורה על פי דין תורה ("ריבית קצוצה") זכאי לתבוע אותה בחזרה, ועל כן מגיע להם לקבל בחזרה את הסכום החודשי ששילמו לאורך השנים, ובסך הכל כ-216 אלף ש"ח.

הדיינים קבעו כי באופן עקרוני ניתן לתבוע השבת ריבית קצוצה מחד, ומנגד במקרה זה יש לדחות את התביעה, אולם נחלקו בסיבת הדחייה. על פי דעה אחת, מאחר שמאז שהפסיקו הרוכשים לשלם את הסכום הם לא תבעו אותו בחזרה, הרי הם נחשבים למי שמחלו על הריבית וממילא אינם יכולים לתבוע אותה בחזרה. על פי הדעה השניה פסק הדין ניתן מספק, האם מדובר היה בהלוואה או בשותפות. בדירה היו הרוכשים ה"מחזיקים" ולכן על מי שמבקש להוציא מהם את הדירה היה להביא ראיה ניצחת, אולם בכסף מחזיקים קרובי המשפחה ועל כן אין מקום להוציא מהם את הכסף מספק.

את פסק הדין כתבו אב בית הדין הרב אליעזר שנקולבסקי והדיינים הרב ידידיה לביא והרב ניר ורגון