הנקודה שרוצה ליצור כאן זהות חדשה

מדוע מפריעה לנו נקודה אחת קטנה? הגיע הזמן להסביר ולעשות סדר.

לפני כן, חשוב להזכיר שזו לא רק נקודה, מצטרפות אליה גם אותיות חדשות, שנקראות אותיות א-בינריות, המופיעות כבר במקומות רבים ומטרתן של האותיות ושל הנקודה דומה: להפוך את העברית לשפה א-מגדרית.

מה באמת הרעיון מאחוריהן? ננסה להבין מתוך דבריה של יוצרת האותיות, מיכל שומר, בוועדה לקידום מעמד האישה.

ראשית, כיוון שצורת הסתמי בעברית היא בלשון זכר, נשים רבות מרגישות מודרות מהשפה ומרגישות שהן מקופחות כאשר פונים אליהן בלשון זו. הן סבורות שצריך לפנות בלשון כזו שהן תרגשנה שהשפה מדברת גם אליהן.

בוועדה אף הגדילו לעשות והביאו "מחקר" שמראה שציוני בחינות נשים במתמטיקה עלו כאשר פנו אליהן בלשון נקבה ולא בלשון זכר.

איני יודעת מי אלה אותן הנשים שהרגישו מקופחות, אך זו כמובן הסתכלות צרה ביותר על העברית. הרי המילים "שפה" ו"עברית" אלו עצמן מילים בהטיית נקבה. ומה עם "הצלחה", ו"הרגשה", ומילה "טובה"? מעולם לא שמעתי על גבר שהתלונן כי צורת המילה הצלחה הקטינה את הצלחתו. גם במספרים צורת הסתמי היא נקבה. במשחקי כדורגל למשל סופרים את התוצאות בנקבה ארבע-אחת וכדו'. אני מקווה שלא יעשו מחקר על רגשות קיפוח של שחקני כדורגל כתוצאה מכך.

הסבר שני שהושמע הוא: "לייצר מרחב חדש בשפה עבור זהויות שהן א-בינריות".

נשמע יפה נכון? לכאורה יצרנו מרחב חדש שיותר רגיש לפרט, אולם זה רק לכאורה. בפועל המצב הפוך. בשם רגישות לפרט מחקנו לכלל כולו את הזהות. יש כאן ניסיון להשפיע על החברה בעזרת השפה ולפרק את העולם כולו מהחלוקה הטבעית והברורה הקיימת בו לגברים ולנשים. בעיני אותם רדיקלים העולם לא יכול להישאר דיכוטומי.

איך כל זה בא לידי ביטוי בנקודה?

לוכסן בעברית משמעו בחירה: או-או. אתם/ן מוזמנים/ות פרושו: אתם או אתן מוזמנים או מוזמנות. נקודה בעברית היא סוף. היא אמורה להופיע רק בסוף משפט.

הכוחות המקדמים את השפה החדשה חושבים שאם הנקודה תופיע במקום הלוכסן היא תשחרר אותנו מאפשרות הברירה ומהצורך להחליט. את.ה מוזמן.ת– הכוונה לאת וגם אתה וגם כל מי שלא רוצה הגדרה.

דוגמא נוספת לשימוש בנקודה מצאנו בסרטוני פעילות במשרד החינוך של אחד הארגונים העוסק בנושא. הארגון מציע פעילות שמטרותיה

א. לבחון את האופן הבינארי והדכאני שבו מתעצבת הזהות המגדרית שלנו.

ב. להציב ביקורת כלפי ההבניה החברתית המקבעת והדיכוטומית של המגדר גבר/אישה.

שימו לב גם למילה דכאני. בעיני "המחנכים החדשים" שלנו, החלוקה של העולם לגברים ולנשים היא חלוקה דכאנית. אני מניחה שחווית הדיכוי מיוחסת בעיקר לנשים ואז וודאי שהמדכאים הם גברים. יוצא איפה שיש לבנות עולם בלי מדכאים ומדוכאים והחזון החדש הוא עולם בו אין חלוקה דיכוטומית לגבר ולאישה.

נחזור לנקודת המוצא – לא מדובר על נקודה קטנה ולא מדובר על רגישות ומרחב לפרט, אלא מדובר על מהלך רדיקלי – הרסני כחלק מחזון עולמי חדש.

בשם הרגישות ובשם שחרור מכבלי דיכוי דמיוניים מוחקים את הזהות של כולנו, נשים, גברים, משפחות והחברה כולה.

נעמה זרביב היא מנכ"לית ארגון "שוברות שוויון"