הנתונים מלמדים על עליה דרמטית בנזקי ראייה אצל ילדים במהלך ימי הסגר בפרט והקורונה בכלל.
על הסיבות לתופעה ודרכי ההתמודדות איתה שוחחנו עם פרופ' אריאלה גורדון-שאג, העומדת בראש החוג לאופטומטריה במכללה האקדמית הדסה.
את דבריה פותחת פרופ' גורדון-שאג בקביעה לפיה "לא בטוח שהסיבה העיקרית היא המסכים", והיא מספרת על מחקר שהיא מבצעת בישראל לבקשת מכון מחקר אמריקאי המבקש להתחקות אחר הסיבה שמובילה לקוצר ראיה אצל ילדים. הבחירה בישראל כ"מעבדת המחקר" נובעת מנתונים מרתקים שמייחדים אותה משאר העולם:
מסתבר שאצל בנים חרדים אחוז קוצר הראיה עומד על 80 אחוזים, בעוד במגזר החילוני מדובר ב-30 אחוזים בלבד ובקרב הדתיים לאומיים מדובר בחמישים אחוזים. "אין תקדים לכך שיש אותה תפוצה אתנית עם פערים כאלה", אומרת פרופ' גורדון-שאג על הנתונים שהובילו את האמריקאים לחקור דווקא בישראל ומיד היא מציינת כי כידוע לציבור החרדי אין ריבוי מסכים בדרך כלל והמשמעות היא לכאורה שלא המסכים הם שמובילים לקוצר ראיה.
"המחקר מראה שהסיבה לעליה בקוצר ראיה היא שילדים לא נמצאים מספיק בחוץ. המחקר העולמי רואה בשהייה בחוץ גורם שמגן מנזקי ראיה. להורים שלא רוצים שלילדים יהיו משקפיים אנחנו אומרים שישלחו את הילדים לשחק בחוץ".
גורדון-שאג מספרת על בחינה של 36 ילדים מהתקופה שלפני הסגר, כאשר הם מחולקים לשלוש קבוצות, חרדים, דתיים וחילוניים. הנתון המוביל שהשתנה מהימים שלפני הסגר ועד ימינו אלה הוא ירידה של משך השהות בחוץ מכשלוש שעות לחצי שעה בלבד. עוד היא מציינת את הירידה בפעילות הגופנית שגם היא משפיעה באופן שלילי ככל הנראה על קוצר ראייה, אך לא רק על קוצר ראייה.
ומה באשר למסכים? "מאוד יכול להיות שגם המסכים גורמים לבעיות בעיניים אבל המחקר שנוי במחלוקת", היא אומרת אבל שבה ומזכירה את הנתון לפיו דווקא בציבור החרדי שאינו מאופיין בבהייה במסכים קוצר הראיה מצוי בשמונה מתוך עשרה ילדים.
שאלנו אם יתכן ומשפיע כאן גם נתון נוסף והוא הלימוד החרדי הכולל קריאה רבה בספרים עם אותיות קטנות ופרופ' גורדון-שאג משיבה שאכן קיים גם הבדל בין חרדים לשאר המגזרים באופן הלימוד: "הבנים החרדים מתחילים ללמוד בגיל 3 כשהבנות החרדיות והבנים במגזרים האחרים מתחילים בגיל 6". עם זאת היא מציינת שנתון קריטי אחד חסר והוא נתוני הבנות החרדיות שיכולים היו לתת מענה אם הסיבה לקוצר הראיה היא הלימוד המוקדם, שאינו קיים אצלן, או השהייה המועטה בחוץ, מה שכן קיים אצלן כמו אצל הבנים. נתוני הבנות לא נבדקו לפי שעה כיוון שהמחקר בוחן נתונים אצל כאלה שהתגייסו ובנות חרדיות, כידוע אינם בקבוצה זו.
לסעיף זה של השפעת הקריאה על קוצר הראיה מוסיפה גורדון-שאג נתון משמעותי נוסף ולפיו "אצל אוכלוסיות שלא קוראות כמעט ואין קוצר ראיה. כשהילדים באוכלוסיות הללו הולכים לבית הספר רואים התחלה של קוצר ראייה". עם זאת היא לא מתעלמת גם מנתון אחר המטיל סימן שאלה גם על קביעה זו ולפי נתון זה "שכיחות קוצר הראיה עולה בעשרים השנים האחרונות בעולם המערבי, בעוד שכיחות הקרוא וכתוב לא עלתה בתקופה הזו".
להערכתה מסקנת המחקר תוביל לכך "שמדובר בשילוב של הדברים", אך רק בתום המחקר ניתן יהיה לקבוע זאת. לדבריה יש לבחון גם את ההבדל, אם יש כזה, בין קריאה מטלפון לבין קריאת טקסט מודפס.