ד"ר מאיר סיידלר
ד"ר מאיר סיידלר ללא קרדיט צילום

הפמיניזם, שבתחילת דרכו היה תנועה פרגמטית אשר מבקשת לשפר את מעמדן של הנשים בחברה, הפך בעשורים האחרונים לאידיאולוגיה לעומתית שקוראת למלחמה נגד גברים ולהרס המשפחה. נמאס לשמוע את זה? אני מבין. אבל "כבר שמענו" לא פותר את הבעיה. ויש בעיה.

לפני שלוש שנים קראה מרב מיכאלי, יושבת הראש החדשה של מפלגת העבודה, בתוכנית טלוויזיה אוסטרלית לפירוקה של המשפחה, ואלה דבריה: "מבנה הנישואים נותן לגברים שליטה מוחלטת על הילדים ולעיתים גם על נשים... כל המבנה הזה מעודד פגיעה מתמשכת בילדים". מסקנתה של מיכאלי הייתה אז כמו היום שצריך להביא לפירוקה של המשפחה הגרעינית שהיא "המקום הכי פחות בטוח לילדים". בראש מפלגת העבודה עומדת אם כן אישה שהצהירה אינספור פעמים שהיא מתנגדת למוסד הנישואים שאותו היא מתארת לסירוגין כ"קניית נשים לשירותי רבייה" או כמוסד פטריארכלי מדכא.

מיכאלי שייכת למה שמכונה הדור השלישי של הפמיניזם. לא אלו שדורשות שוויון, אלו שבאו להרוס. זאת ועוד, עלינו להבין שדברי מיכאלי בגנות המשפחה אינם קוריוז. הם משקפים דעות שנשמעות זה זמן רב ובקול רם באקדמיה הישראלית. וכך כותבת על המשפחה היהודית פרופ' אמריטוס רחל אליאור מהאוניברסיטה העברית: "שפחה ומשפחה באות מאותו שורש... הגברים רצו שנשותיהן הבורות והעניות והתלויות בבני זוגן לפרנסתן ומחייתן, תהיינה שפחת המשפחה וכלי להשתמש בו לתשמיש כרצונם". זה מה שיש לפרופ' אליאור לומר על המשפחה היהודית לדורותיה מאברהם ושרה עד לימינו.

נכון, הקיצוניות שבאה לידי ביטוי בתפיסותיהן של מיכאלי ואליאור – בנות האור הנלחמות בבני החושך – לא מאפיינת את השיח במחנה הדתי. עם זאת, היא בהחלט מחלחלת לשם, לא מעט באשמת ארגוני נשים דתיים שלעיתים קרובות מדי מדקלמים את דף המסרים של הפמיניזם הרדיקלי. והנה כמה מהמסרים הללו שחודרים גם לשורותינו.

ארגוני הנשים הדתיים אימצו לחלוטין את התעמולה הפמיניסטית חסרת הרסן המציירת מצב של אלימות הולכת וגוברת נגד נשים בחברה הישראלית (כאשר המצב בשטח הוא הפוך לחלוטין). מקרים בודדים – ויש כאלה באוכלוסייה של כמעט שבעה מיליון יהודים – מוצגים כמכת מדינה, מה שהם לא, בשום קנה מידה לא, ובפרט לא בהשוואה למדינות אחרות. כך קרה ששירה איסקוב שבעלה ניסה לרצוח אותה הפכה לפי דבריה "בעל כורחה לסמל במאבק נגד אלימות נגד נשים", בעוד שיניב אימנילוב, שחברתו לשעבר שפכה עליו דלק והציתה אותו כדי להביא למותו, נאבק על חייו סתם ככה, בלי להפוך לסמל.

אינספור תוכניות חינוכיות שמלמדות בנות כיצד לשים לב לתמרורים אדומים זורעות בציבור פאניקה מיותרת שחודרת גם לחוגים שלנו: ככה כל דייט עלול להפוך לסרט אימה. ובכלל, הצגת הגבר כיצור בעייתי שעליו להשתנות, ומנגד האידיאליזציה המוגזמת של נשים באשר הן, חודרת אף היא לכל שדרות החברה. לפעמים המסר סמוי: החיילת שהצליחה להדוף מעליה מחבל שרצה לדקור אותה מוצגת כמעט כוונדר־וומן, בעוד החייל שהציל את חייה וירה במחבל מוזכר רק כבדרך אגב. כל האווירה החולה הזאת אשר מאדירה נשים ומגמדת גברים מבלבלת את כולנו, ובוודאי את הנוער.

בצד השני של אותו המטבע נמצא הזלזול בנשים שממשיכות להציב את המשפחה בראש מעיינן. אלה מוצגות כמודל מיושן שאבד עליו הכלח.

התופעות שהזכרתי כאן על קצה המזלג גובות קורבנות, וכך כתבה לפני כשנה בגילוי לב ליזי המאירי, בחורה חילונית מתל אביב: "אני תוצר של הפמיניזם הרדיקלי... במשנתה של סימון דה־בובואר, מהוגות הגל השלישי של הפמיניזם, קראתי שלידת ילדים היא המכשול הגדול ביותר להתפתחות האישה... היום אני בת 43 עם קריירה וכסף אך... אני חוששת שהחמצתי את שלב הפוריות, ושחלילה לא אזכה להיות אמא. אין יום שאני לא בוכה... לשמחתי כיום יש לי בן זוג מקסים, אוהב ותומך, ואנו בדרכנו להקמת בית בישראל, כך שכפי הנראה לסיפור שלי יהיה סוף טוב. אולם יש סיפורים דומים עם סוף עצוב, על נשים אחרות, קורבנות של הפמיניזם הרדיקלי, שהחמיצו את הרכבת".

בנות ישראל, בוודאי אלה שזכו לחינוך דתי, רוצות רובן ככולן להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם. המגמה הפמיניסטית הרדיקלית שמשתלטת על השיח הציבורי מאיימת בעיקר עליהן.