מנחם רהט
מנחם רהטצילום: עצמי

1.

מספרים שאבי שושלת סולובייצ'יק, רבי חיים הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, היה מן המחמירים בדורו בענייני הלכה ויראת שמים. כל כך החמיר, שכאשר אחד מתלמידיו התאונן בעיצומה של תענית ט' באב כי אינו חש בטוב, ציווה רבי חיים שיפסיק מיד את הצום ויטעם משהו שישיב את רוחו.

"וכי רבינו מיקל כל כך בהלכות תענית ציבור?", תהו תלמידיו. "מיקל?", תהה רבי חיים. "זוהי דווקא חומרה בהלכות פיקוח נפש".

רֶבּ חיים - כך נקרא בהערצה בפי כל, אבי שיטת בריסק החריפה שהביא לעולם – היה מקפיד גדול בענייני פיקוח נפש. מספרים שהדבר בא לידי ביטוי בליל כל נדרי אחד, כשהגיעה דרישת הצאר לסכום גדול לפדיון שבויי ישראל שחייהם הועמדו בסכנה. רֶבּ חיים הורה שלא להתחיל באמירת כל נדרי ודרש מהציבור לחזור הביתה ולהביא כסף מזומן. מצוות פיקוח נפש, הסביר, דוחה הכל.

2.

103 שנה אחר הסתלקותו של רֶבּ חיים לבית עולמו, בשבוע החולף, הלך לעולמו רבי משולם דוד הלוי סולובייצ'יק, ראש ישיבת בריסק בירושלים, ומלוויו נהגו בדיוק הפוך לדרכו של רֶבּ חיים. כ-20 אלף איש, העדיפו לנהוג ממש הפוך מדרך הקפדנות של בית בריסק בענייני פיקוח נפש. במקום לעטות מסכות כירורגיות ולהימנע מהתקהלות, הם צעדו צפופים ודחוקים אחר ארונו, כתף אל כתף ומגבעת אל מגבעת. שיטת בריסק בעניני פיקוח נפש היתה למירמס דווקא בהלוייתו של שומר גחלת בריסק.

3.

באתו יום ממש, הלך לעולמו ראש ישיבה חשוב נוסף בירושלים, רבי יצחק שיינר, ראש ישיבת קמניץ, מגדולי תלמידי החכמים בדורנו. גם חייו, ממש כמו חייו של הגר"ד סולובייצ'יק, נגדעו לדאבון הלב מחמת אותו נגיף סורר.

גם הלווייתו נערכה ברוב עם ובלא הדרת מלך. צפוי היה כי תלמידיהם ונאמניהם של שני זקני הדור שהקורונה היכתה בהם, יסיקו מסקנות קיומיות לגבי קטלנותו של הנגיף, שאינו מבחין בין צדיק לרשע, וינהגו בדיוק כפי שציוותה תורה: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאוֹד לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם", וגם "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים"; וכפי שהורונו חז"ל, שכל המצוות, בוודאי מצוות הלוויית המת, נדחות מפני פיקוח נפש.

אבל הם לא. אלפים רבים צעדו בצפיפות גם אחרי ארונו של הגר"י שיינר, דבוקים זה בזה, ורובם ללא מסכות.

4.

איך אפשר להסביר התנהלות אנטי הלכתית זו? ובעיקר כשידוע לכל המלווים, ששני ראשי הישיבה, לא הלכו לעולם שכולו טוב מחמת גילם הגבוה, וגם לא בשל מחלה גילית כלשהי, אלא אך ורק מחמת הקורונה. אבל זה לא הרתיע את רבבות המלווים, שסיכנו עצמם לדעת (איסור הלכתי מפורש!), ורמסו ברגל גסה ציוויי תורה כמו "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", "וָחַי בָּהֶם" שעליו דורשים חז"ל: "ולא שימות בהם", ועוד. הכל הכל נשכח, ומי יודע בכמה הלוויות רח"ל זה יעלה לנו.

ובמטותא: רק אל תביאו כתנא דמסייע את הוד מעלתו בלפור. המפגינים שם אינם רואים עצמם מחוייבים לציוויי דאורייתא: 'לא תעמוד', 'וחי בהם', 'ונשמרתם' ועוד. מה שייך בכלל להשוות?

5.

הגר"י שיינר היה מאוד מודע לסכנות הקורונה. חודש בדיוק לפני שנאסף אל עמיו, דרש להימנע מהצטופפויות, ולכבד את הנחיות הרופאים. בדיעבד אפשר לראות באזהרותיו מעין צוואת שכיב מרע. אבל את אלפי המלווים זה לא עניין. אף שהכירו את אזהרותיו – את 'רבם דקרו'.

היה זה בטבת השנה, כשהגר"י שיינר קרא לתלמידיו להקפיד ולהישמר על נפשם. בכרוז שניסח על טופס אישי, ומיועד ל"בני התורה ותלמידי הישיבות הק' די בכל אתר ואתר הע"י (ה' עליהם יחיו)", כתב: "הנה זה קרוב לשנה, שהקב"ה שלח בעולם מגיפה קשה שמתפשטת עם נזקים גדולים, ורבים מאחינו בני ישראל ניזוקו מזה, ול"ע (לא עלינו) רבים נלב"ע (נלקחו לבית עולמם), ובהם גדולי תורה ויראה. לכן על כל אחד מאיתנו מוטלת חובה לעשיית רצון ה' בעת הזאת, ולקיים כל מה שחייבים להיזהר מצד חובת ההשתדלות הנצרכת על פי דעת המומחים שלא להינזק ח"ו... וצריך להיזהר מלהשתתף במקומות התאספות של צפיפות וכד', שעל ידי זה ח"ו ייתכן להינזק או להזיק ח"ו".

6.

כיצד פעלו תלמידיו ומלוויו של הגר"י שיינר בהלווייתו השבוע? בדיוק הפוך. ומי יודע כמה יתומים רכים רח"ל עוד יותירו שתי ההלוויות ההמוניות הללו? מי יודע כמה אלפי נשים 'לפני לידה' (כך מכונה בעיתונות החרדית אישה בהריון), שבעליהן השתתפו בהלוויה, מיטלטלות בחרדה בשאלת הנגיף הקטלני? ניחא שאינכם חסים על עצמכם ועל מצוות 'ונשמרתם' – ילדיכם ונשותיכם במה חטאו? ניחא התאבדות קבוצתית – אבל מה יהא על חילול השם?

7.

בניגוד להלוויות ההמוניות, האסורות, ראוי להיזכר בהלוויות אחרות של גדולים שהעמידו תלמידים הרבה, אבל מחמת הקורונה לווּ לבית עולמם בהלוויה צנועה ובה עשרה-עשרים מלווים בלבד: הרב הראשי לשעבר אליהו בקשי דורון, הרב הראשי לבריטניה לשעבר הרב יונתן זקס, ראש הישיבה הרב אליעזר רבינוביץ ועוד אחרים, זכר כולם לברכה.

במותם, לא הפרו תלמידיהם את התקנות, לא סיכנו עצמם ומשפחותיהם וסביבתם, קיימו את המצוות הנוגעות בדבר, ואפילו זכו בהתנהלותם האצילית במצווה הנשגבה של קידוש שם שמיים, כמאמר הרמב"ם: "כל הפורש מעבירה... הרי זה מקדש את השם".

(באדיבות שבועון 'מצב הרוח')