ללמוד משנה או להעביר נשמה?

איך ייתכן שמשה רבינו לא חשב בעצמו על ההצעה המתבקשת של יתרו להאציל סמכויות? האם ייתכן שראה בה חיסרון מהותי?

הרב יוני לביא , כ"ב בשבט תשפ"א

מדוע זכה כומר מדיני, שהפרשה המכובדת העוסקת במתן תורה נקראה על שמו - יתרו?

חז"ל הסבירו: בזכות העצה שנתן למשה. הוא ראה את חתנו עומד מהבוקר עד הערב לשפוט את העם ואמר לו: אי אפשר כך. "נבול תיבול". אתה חייב להאציל סמכויות ולמנות עוד שופטים שיסייעו לך במשימה.

זה נשמע הגיוני והעצה אכן התקבלה

רק דבר אחד לא מובן:

הרעיון של יתרו כל כך פשוט ומתבקש שלא ברור:

איך משה לא חשב על זה בעצמו?

כל ילד בכיתה ג' מבין לבד שכשמשימה כבידה מידי עבור אדם אחד, הוא פונה לאחרים שיסייעו לו. צריך לחכות שיבוא כהן מדיני כדי להעלות את הרעיון ה'מבריק' הזה?

התשובה שבוודאי שמשה חשב על האפשרות הזו בעצמו עוד מהרגע הראשון. אבל הוא נרתע ממנה.

כי בעיניו ללמד תורה או לשפוט את עם ישראל זה לא רק להעביר להם אינפורמציה הלכתית.

זה הרבה יותר מזה!

"כי יבוא אלי העם לדרוש אלוהים". לא מדובר רק בללמד משנה. מדובר בלהעביר נשמה. זה לפגוש אדם כמו משה שהחיים שלו הם מופת לחיבור עמוק לבורא עולם ולהתמלא ממנו השראה. אין תחליף לדבר הזה. בפועל העצה של יתרו התקבלה והוקמה מערכת משפט,

אבל העיקרון נשאר בעינו: תורה היא לא רק מידע שכתוב בספרים. תורה היא נשמה שמאירה את החיים.

תפילה היא לא רק טקסט שמדקלמים. תפילה היא מפגש עם אלוקים.