בני גנץ
בני גנץ צילום: אלעד מלכה

שר הביטחון, בני גנץ, נשא נאום מוקלט היום (שני) בטקס האזכרה לחללי אסון המסוקים, אשר נערך בהובלת "העמותה להנצחת חללי אסון המסוקים בשאר ישוב".

בטקס השתתפו נשיא המדינה ראובן ריבלין, הרמטכ"ל אביב כוכבי, מפקד פיקוד העורף אלוף אורי גורדין, קצין החינוך והנוער ראשי תא"ל אופיר לויוס, רמ"ח נפגעים אל"מ עידית סולומון, רא"ל (במיל') גדי איזנקוט, ראש אגף משפחות, הנצחה ומורשת במשרד הביטחון אריה מועלם, יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל תמי שלח ויו"ר ארגון יד לבנים אלי בן שם.

"לא אשכח את המראות שראיתי עם הגעתי לשטח- ואני נושא אותם עמי לעד", פתח גנץ.

לדבריו, "עלינו, המנהיגים, מוטלת האחריות לדאוג שהזיכרון והמורשת של כל אחד מהם ושל כולם ביחד, יישארו איתנו לעד. אני גאה בצה"ל ובחיל האוויר בפרט על תרבות החקירה שהוא מנהיג ונותן גיבוי מלא למפקדים המבצעים את תפקידם על הצד הטוב ביותר, לעיתים בתנאים קשים. לצד זאת, ראוי שנמשיך להזכיר ולהעביר את המסר למפקדים כולם – אזרחי ישראל מפקידים בידינו את היקר להם מכל, ועלינו מוטלת המשימה להשתפר, ללמוד, לא להיות שאננים או להיכנע לעייפות. אני, שגדלתי במערכת הצבאית יודע היטב שכך אתם המפקדים נוהגים ומחזק אתכם, יודע כמה חיי אדם ניצלו בזכות התרבות הזו שעלינו לשפר ולשמר כל העת".

שר הביטחון התייחס למצב בגבול הצפון. "שלוש שנים וחצי לאחר האסון יצאנו מלבנון, כשדם חללנו נספג באדמתה. הבהרנו מאז, שוב ושוב, שלא נאפשר לחיזבאללה ולאיראנים להפוך את לבנון למדינת טרור. גם היום צה"ל פועל וימשיך לפעול על קו הגבול וגם הרחק מעבר לו. אנו לא מהססים לפגוע בהתעצמות ובהתבססות האיראנית מעבר לגבולותינו, ונסראללה יודע היטב, שהחלטתו לבנות בונקרים של תחמושת וטילים, ולשכלל את יכולותיו של חיזבאללה, מסכנת אותו ומסכנת את אזרחי מדינת לבנון. כדאי שגם ממשלת לבנון תדע זאת ותיקח אחריות. אם תיפתח חזית בצפון, מדינת לבנון תהיה זאת אשר תשלם את המחיר הכבד ביותר על הנשק שמפוזר בריכוזים אזרחיים".

גנץ עידכן את ההורים השכולים בנאומו על ההתקדמות בעבודה על מתן אות מערכה לחללים שנפלו במערכה ברצועת הביטחון, שצפויה להסתיים בקרוב.

גם נשיא המדינה ראובן ריבלין נשא דברים באירוע ואף קיים מפגש מצומצם עם נציגי משפחות הרוגי האסון, חנה וראובן בביאן, הוריו של סגן אלון בביאן ז"ל ויעל ויונתן (ג'וני) מישייקר, הוריו של סמל ראשון גלעד מישייקר ז"ל, ומשפחות נוספות שהצטרפו למפגש באופן מקוון.

"קשה לקיים את הטקס הזה לזכר הבנים האהובים שלכם בצורה הזו דרך המסכים. אני יודע שזה קשה מאוד גם לכם", אמר הנשיא להורים והמשיך: "איננו יכולים להיפגש איתכם, כמו בכל שנה. איננו יכולים לאמץ אתכם אל ליבנו. איננו יכולים לחבק אתכם, כפי שהיינו רוצים אנחנו עושים את כל זה אבל מרחוק."

"אני זוכר היטב, את הלילה ההוא, הארור. כל מי שהיה אז מבוגר מספיק – לא יוכל לשכוח. את הטיסה ההיא, טיסה בלי ניצולים. התאונה הקשה ביותר בתולדות חיל האוויר הישראלי. את פניהם היפים של הבנים, את הסיפורים והזיכרונות, את ההלם שהיכה בנו למשמע היקף האסון: 73 לוחמים. 73 בנים, צעירים כל כך. אהובים כל כך. וצמד המילים שנצרב מאז בזיכרון האישי והלאומי שלנו: 'אסון המסוקים'," הוסיף הנשיא.

"כאב השכול הוא כאב לאומי אבל הוא בראש ובראשונה – כאב פרטי. אישי. יומיומי. עמוק. הכאב שלכם. כזה שמלווה אתכם שעה שעה. כאב שאין לו מזור ואין לו נחמה. אין יום שאתם לא חווים את האובדן. דבר לא ימלא את החלל", אמר הנשיא לבני המשפחות והדגיש: "מכם אנחנו שואבים כוחות, מכם אנחנו לומדים את המשמעות העמוקה של האמרה "במותם ציוו לנו את החיים". מכם אנו שואבים את הכוח להמשיך הלאה, להביט קדימה, לחיות. לצד הכאב והגעגועים."

הנשיא ציין שזהו הטקס האחרון שיקח בו חלק כנשיא המדינה והוסיף: "כל שאנחנו יכולים לתת לבנים אשר שילמו בחייהם ולכם – אתם שנתתם את היקר מכול – הוא את הזיכרון. הזיכרון שלהם שחי איתנו גם אחרי לכתם. זוהי הפעם האחרונה שאני משתתף בטקס הזה כנשיא מדינת ישראל. אבל אני מבטיח לכם נאמנה שתמיד הייתם ולנצח תהיו בליבי, ובלב העם ובלב כל הנשיאים והנשיאות שיבואו אחרי. יהי זכר הבנים האהובים חקוק בליבנו לעד."

הוריהם של שניים מהרוגי האסון סיפרו לנשיא על ילדיהם, ועל האופן בו יערכו האזכרות השנה, במרחק השנים ובמרחק שכופה הקורונה.

"השנה הנושא שלנו הוא אהבה מרחוק, זה גם קשור לקורונה והנכדים שאנחנו לא רואים, וגם כי הקשר שלנו לאלון והאהבה שלנו אליו, מרחוק", סיפר לנשיא ראובן, אביו של סגן אלון בביאן ז"ל, והוסיף: "אלון היה ילד יפה תואר, עם עיניים כחולות מאירות. לכל מקום שהלך הביא את היכולות שלו לראות את החיילים שלו, לדאוג להם, ולנו למשפחה. הוא הכיר כל חייל, מה שלומו ומה קורה בבית. בשבעה שלו סיפר לנו חייל שלו על פתיחת ציר בבופור, בחושך. כשאלון בראש הוא סימן לכולם לשבת ולחייל לגשת אליו, ושאל אותו תגיד לי מה קורה לך? אתה איתנו? מתי יצאת הביתה?' הוא ביקש מהבחור להסתובב אחורה לראות את החיילים בטור מאחוריו. החייל סיפר שראה עשרות עיניים, ואלון אמר לו 'אתה רואה אותם: כולם על הכתפיים שלי ושלך, אז תעורר'. הוא הצליח לראות בחור מ-30 מטר, הייתה לו היכולת לראות אנשים."

יעל, אמו של סמ"ר גלעד מישייקר ז"ל, סיפרה על בנה: "אני שומעת על אלון ז"ל ואנחנו משפחות שמכירות כבר 24 שנים, שכנים בהר הרצל, ואני חושבת על גלעד. כנראה שהחבר'ה שהיו ביחידות מובחרות היו להם תכונות נבחרות ממש. מגיל מאוד צעיר גלעד גילה אכפתיות, ודאגה לאחר. כשהיה בן 4 במעון במוסררה, לקח תחת חסותו ילד שאביו היה בבית כלא. גלעד היה מבקר את הילד ומבקש להיות איתו. האחריות הזו ליוותה אותו בכל מקום. חיילים ששירתו איתו סיפרו על אוזן קשבת ורצון לעזור. חייל שפחד לעלות לשמירה ראשונה במוצב סיפר שבלי לדבר הרבה, גלעד עלה איתו לשמירה של שלוש שעות כדי שלא יהיה לבד. זה גלעד. גם אצלנו יש קשר והיכרות של הנכדים, קשר בין דורי, לפעמים נדמה שהם מכירים הרבה יותר ממה שאנחנו ידענו עליו".

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו