ד"ר יוסי לונדין
ד"ר יוסי לונדיןצילום: ללא קרדיט

התופעה ידועה ומוכרת מהשנה האחרונה לכל מורה והורה ונדונה כבר לעייפה. מערכת החינוך מגילאי הגן ועד האוניברסיטאות לובשת שחור.

המוני מורים נאלצים להתמודד מדי יום לא רק עם הקשיים המובנים של הלמידה מרחוק אלא גם עם המציאות העגומה ולפיה מרבית תלמידיהם מסתתרים רוב זמני השיעורים מאחורי מסך כהה. למורים נותר רק לשער מה מתרחש מאחורי המסך, האפשרויות רבות, מגוונות ומרתקות, בכל מקרה סביר להניח שלמידה והקשבה רצופה אינה אחת מהם.

מורים ופסיכולוגים בקשו לא פעם, באמצעי התקשורת השונים, להצדיק את קיומו של החור השחור הנפער אל מול עיניו של כל מורה ומרצה. יש המבקשים לכבד את פרטיותם של התלמידים שאינם מעוניינים שחבריהם יבחינו בנעשה בביתם, בסיטואציה בה הם נמצאים או במראה פניהם או גופם, אחרים יטענו תוך התבססות על סקרים ומחקרים כי התלמידים והתלמידות מובכים מלהביט בתמונת המראה שלהם הנשקפת מהמסך על כל מורכבות גיל ההתבגרות הכרוכה בכך.

ובכן, כהורה לארבעה בנים המבלים את השנה האחרונה בעיקר מסביב לזום, כמורה וכמרצה לגילאים ומגזרים שונים אני מרשה לעצמי לפקפק במעט בתרוצים אלו.

תלמידי ישראל רובם ככולם המצוידים במכשירי קצה כאלו או אחרים מצאו זה מכבר את המיקום המתאים בביתם עם הרקע הנדרש (ובמקרים חריגים יש למערכת פתרונות), הסיטואציה בה תלמיד שוכב במיטתו, לבוש בלבוש חלקי או באמצע סעודה דשנה אכן איננה נעימה לצפיה, אולם הפתרון שלה פשוט למדי וכרוך בהשכמה (!) והתארגנות נורמלית לפוזיציה של למידה. גם הזכות לפרטיות והמבוכה לנוכח הצפיה של תלמידים אחרים תמוהה משהו אל מול העובדה שכולנו מקווים כי במהרה בימינו התלמידים יפגשו זה את זה פנים אל פנים, ובמשך שעות ארוכות יוכלו להביט זה על זה ללא מסכים ומסכות וללא טענות תמוהות לפרטיות כתרוץ להיעדרות מבית הספר. גם את בעיית החצ'קונים הניבטים במסך יודע כל תלמיד כתה א' לפתור בעזרת יכולת הזום להסתיר צפיה עצמית.

הסיבה המרכזית לסגירת המסכים וללגטימציה שהיא מקבלת שונה וכרוכה בשיח הזכויות או במילים אחרות שיח הפינוק. התפיסה ולפיה חובה על החברה למנוע מהפרט מאמץ כל שהוא לנוכח כל סיטואציה מורכבת ומאתגרת קמע.

תפיסת "זכויות התלמיד" וה"מגיע לי" היא זו שתמנע מהנסיך הצעיר או הנסיכה הצעירה לקום בבוקר, להתלבש, להיות בשיעור כנדרש, להתחיל לעבוד במקום להתבכיין, ולאפשר למידה כמה שיותר נורמלית.

שיח הזכויות עומד כמובן גם מאחורי פינוקים אחרים בהקשרי הקורונה. בגינו חובבי הפגנות, טישים, חתונות ולהבדיל הלוויות המוניות אינם מסוגלים לותר על תשוקתם לנוכח דרישת הערבות ההדדית. באשמתו מרשים לעצמם אלו המניחים (בטעות) כי אימי הקורונה יפסחו עליהם שלא להתחסן ולהימנע מלתת כתף למאמץ הלאומי על בסיס טענות ומענות שונות ומשונות . את המחיר משלמים כולנו.

זכויות האדם ברוכות, חיוניות וחשובות וחשוב לשמור עליהם בעתות חרום יותר מתמיד, ועדיין לא כל סנקציה כנגד סרבני חיסון, בקשה להפסקת אירועים המוניים או דרישה אחרת מהציבור קצת להתאמץ מובילה הישר לרוסיה של פוטין. סביר יותר להניח שהיא מובילה לחברה שפויה, המגלה אחריות וערבות הדדית.

אפשר להסתפק בתלונות (המוצדקות) על רשויות המדינה, אפשר לטהר את ההצמדות לקדושת כל בדל של זכויות הפרט גם בעת חרום בעשרות טעמים. חבל שההצדקות האלו לא ינחמו חמשת אלפים משפחות שכולות ורבבות חסרי פרנסה. לכו להתחסן, תמנעו מהתקהלויות, פתחו מסכים ותפסיקו להיות אגואיסטים. את השיעור הזה של המרת "שיח הזכויות" הליברלי ללא גבול בשיח של אחריות ומחויבות, יהיה כדאי לזכור גם שתסתיים הקורונה ויפתחו המסכים.