התמונות המחויכות של בני הזוג רז, תושבי היישוב נעלה שבבנימין, שהופיעו ברשתות החברתיות לא רמזו על מה שמתחולל בתוך ביתם. ביום שישי שעבר נטל השוטר אמיר רז את אקדחו ועל פי החשד ירה למוות ברעייתו ואם ילדיו דיאנה זכרה לברכה. רז נעצר ומעצרו הוארך. ארבעת ילדיהם נותרו מיותמים.
בני המשפחה סיפרו כי הזוגיות של השניים הייתה מלאה אהבה וכללה גם ריבים וויכוחים, אך איש ממכריהם, אפילו הקרובים ביותר, לא חשב שמדובר במשהו מעבר לאי־הסכמות שגרתיות בין בני זוג. הבשורה הקשה שהגיעה ביום שישי תפסה גם אותם לא מוכנים.
אחותה של דיאנה, מריאנה, פרסמה השבוע מכתב שבו תיארה את תחושת הכאב ואיתו ההלם הגדול. "מעשה נתעב, שבוודאי לא תיארת לעצמך שיקרה, בוודאי שלא לך", כתבה. "כולנו במשפחה בוכים והמומים. רק שעה לפני כן שוחחנו בטלפון, כמו בכל יום. לא הספקתי לומר לך בשיחה עד כמה אני אוהבת ומעריכה אותך, אחותי, שהיא גם החברה שלי. אחות מוצלחת ובולדוזר שמאחדת את כולם ומפיצה אור ואהבה לכל עבר. אני לא מאמינה בכלל שאני כותבת לך את זה.
''דיאנה אחותי הגדולה, אהובה שלי, תמיד היית שם בשבילי ובשביל כולם. תמיד איחדת וליכדת את כולנו. שמרת שנהיה משפחה מאוחדת גדולה ושמחה. כל חייך היית האדם שכולם באים להתייעץ איתו. זו שרואה ומקשיבה, שתמיד יש לה עצה חכמה. היית השראה לאלפי אנשים, ללא הגזמה, ולנשים בפרט. ניהלת קהילה של 15 אלף נשים שתמכו זו בזו, ייעצת, טיפלת ועזרת במציאת זוגיות לנפשות הכמהות לזוגיות ואהבת חיים".
"תופעה חוצת מגזרים"
מיד עם היוודע הרצח במועצה האזורית מטה בנימין נרתמו לסייע, וארגוני הנשים יצאו להפגנות הקוראות להיאבק בתופעת האלימות נגד נשים והאלימות במשפחה. כמו במקרים דומים של רצח בתוך המשפחה, התעוררה השאלה האם ניתן היה לדעת עד כמה המצב בבית משפחת רז נפיץ ולפעול בזמן, ואם הייתה על הקיר כתובת כלשהי שאיש לא ראה, או ראה ולא התריע.
ליאורה מינקה, יושבת ראש תנועת אמונה, סבורה כי תופעת האלימות במשפחה לא מספיק מדוברת. לדבריה מודעות וערנות לבעיה עשויות להיות חלק משמעותי מהפתרון. "לפי מה שמתפרסם היה קשה מאוד לראות סימנים מקדימים במקרה של דיאנה רז", אומרת מינקה, "אבל במקרי אלימות במשפחה ואלימות כלפי נשים יש הרבה מאוד סימנים מקדימים. גם האישה יכולה לזהות וגם הסביבה. אחד הדברים שאני פחות אוהבת להתייחס אליו בהקשר הזה הוא מספר הנרצחות, כי התופעה הזאת היא גדולה הרבה יותר. קל לנו לספור נשים שנרצחו ולומר שזה אולי אצל עולים חדשים או במגזר הערבי אבל זו לא בעיה שלנו. אני נוטה להתייחס לא רק לרצח אלא לאלימות כלפי נשים גם כשלא הגיעה לכדי רצח".
מינקה משתמשת בדוגמה טרייה שגם היא עוררה עניין ציבורי. "במקרה של שירה איסקוב, ברוך השם היא חיה איתנו, אבל זה מקרה קשה של אלימות הגם שלא הגיע לרצח. אלימות נגד נשים היא תופעה חוצת מגזרים. אי אפשר להתעלם מזה וזה מחייב אותנו כתנועת אמונה וכציבור דתי לעסוק בזה".
לדברי מינקה, מקרים רבים של אלימות ניתנים למניעה. "אחת הבעיות היא שהתחנכנו לכך שמה שקורה במשפחה פנימה זה לא ענייננו, אבל יש מעגלים קרובים שצריכים לשים לב. ברגע שתהיה לגיטימציה ולא יקראו לזה הלשנה או רכילות, אז תהיה פנייה לגורמי מקצוע. אם רואים תופעות חריגות כמו מניעת קשר של אישה עם המשפחה או עם החברות שלה על ידי הבעל, אם יש אלימות כלכלית או נשמעות צעקות מהבית – זה נכון שזה לא סיפור לשיחת ווטסאפ קהילתית, אבל כן כדאי לפנות לרבני הקהילה. להגביר את האכפתיות. יש דברים שאפשר לראות אפילו כשהזוג נמצא לקראת נישואין. אנחנו יוזמות הליך של טיפול בסוגיה הזאת בעדינות וברגישות באמצעות הכשרת מדריכות כלות שידברו עם הבנות גם על הדברים האלה, בדרכים הנכונות בלי לצייר כל זוגיות כדבר אלים. דווקא אצלנו, בציבור שחי בקהילות, צריך להגביר את המודעות לכך, ובמקום שהרב לא יכול להתערב או שזה לא בסמכותו אז גם לפנות לאיש מקצוע".
אבל לא רק על החברות הקרובות והמשפחה מוטלת האחריות לשים לב. מינקה נושאת עיניה גם לממשלה, שלדבריה יכולה לעשות יותר למניעת אלימות במשפחה. "במעגל הממשלתי התסכול שלנו הוא ענק. כן התקבלה תוכנית ממשלתית מאוד מובנית של התערבות ופתרון בעיות אלימות במשפחה, הנגשת הטיפול והסיוע לנשים שנמצאות בבעיה, מקלט ומסגרות לגברים מכים ולא רק שהאישה המוכה תעבור למקלט. בערך 10 אחוזים מהתוכנית מומשו, והתירוץ הוא שאין תקציב מדינה".
שלושה סימנים
נעה אריאל, בובנאית תושבת יצהר, מפעילה כבר יותר משני עשורים הצגת תיאטרון בובות העוסקת באלימות במשפחה. את ההצגה העלתה אריאל יותר מ־500 פעם מול עשרות אלפי נשים. גם היא טוענת שערנות לסימנים מקדימים עשויה להציל חיים.
"תמיד יש סימנים מקדימים לגבר אלים", היא קובעת. "לפעמים הם בולטים יותר או פחות, אבל תמיד יש סימנים מקדימים. הסיפור של אלימות מתחיל מתפיסת עולם. נדמה לנו שזה מתחיל מהרגשות או מהבטן, אבל זה מתחיל מתפיסת עולם שרואה את האישה כנספחת לגבר. יש לכך השלכות בדיבור, בהתנהגות וביחס בין האיש לאישה. בהמון מקרי אלימות פתאום מסתכלים לאחור ומבינים שאפשר היה לגלות את ניצני ההתנהגות הזאת בסימנים המקדימים".
אריאל יודעת להצביע על שלושה סימנים עיקריים. "הסימן הראשון הוא שליטה. כשמישהו חושב שהוא יחליט על הצד השני ובמקומו. כשהאישה או הבעל תמיד נדרשים לוותר על מה שחשוב להם - זה חוסר הבנה שיש כאן עוד צד. יש נשים שמשתלטות ויש גברים שמשתלטים. שליטה היא מצב שבו צד אחד לא רואה את הרגשות, הרצון או התהליכים הפנימיים שיש בצד השני בדרך קבלת ההחלטות. ההפך משליטה זה שוויון ערך. זה לא אומר שיש שוויון במספר הפעמים שנוסעים לכל צד לשבת, או שההחלטות שהתקבלו שוות מספרית לטובת כל צד, אלא שהשיקולים רואים את הרצונות והעולם הפנימי של שנינו באותו האופן".
הסימן השני הוא הפרדה והדרה. "כשבעל מפריד את האישה מחברות שלה, מסביבת העבודה שלה, מהמשפחה שלה. יש לו מה להגיד על החברות שלה, ההיא לא מתאימה, היא לא מספיק דתייה, היא דוסית מדי. תמיד לא מבין למה היא צריכה את כל החברות האלה כשיש לה אותו. הוא הופך את עצמו למרכז של העולם שלה והספק היחיד שלה. הוא רוצה שרק הוא יהיה בראייה שלה. לפעמים הוא מסית נגד ההורים שלה, מנסה להרחיק אותם ממנה. זהו סימן ברור לכך שהוא רוצה להיות כל עולמה ולנהל אותה.
"הסימן השלישי והחמור הוא כשהוא עוקב אחריה, מחפש אותה. כשהוא מצפה שבכל פעם שהוא מתקשר היא תהיה זמינה וקובע לה מתי לחזור הביתה. חקירות איפה היית ומה עשית, והרבה פעמים זה כרוך גם בענישה. היא חייבת לו דין וחשבון. אלה שלושה סימנים שמשהו מתוכם תמיד יהיה שם. השכנה של שירה איסקוב סיפרה שתמיד בעלה היה מסתכל עליה. היא הייתה יוצאת והוא היה מסתכל עליה".
פרט לסימנים אלו ישנם סימנים קטנים אחרים שאריאל מצביעה עליהם. "גבר שמחמיא יותר מדי בצורה שלא נעימה לאישה, קונה המון מתנות כשהיא אומרת שהן לא נצרכות – זה נראה דבר טוב, דבר אדיב, אבל בעצם הוא לא סופר אותה. היא אומרת שזה לא מתאים לה או מציק לה אבל הוא חושב שככה זה צריך להיות. כשלוקחים עוד סימן ועוד סימן ומחברים אותם כמו ציור שמתחבר מנקודה לנקודה, פתאום מבינים שגם דברים שלכאורה אין קשר ביניהם יוצרים תמונה של איש שעלול להיות אלים".
גם בימים אלו אריאל מעבירה שיחות רבות בזום לבנות מדרשה ולנערות. "ככל שנדע להצביע על הבעיה יהיה אפשר למנוע את המקרה הבא, לעורר את המודעות. כשאני מעלה את ההצגה שלי, שמלמדת על סימנים מקדימים, לפני נשים שחוו על בשרן אלימות במשפחה, תמיד הן אומרות לי שזה הסיפור שלהן. הסימנים תמיד שם, צריך להיות מודעים ולפקוח עין".