למה לי פוליטיקה עכשיו?

אחרי שנה פוליטית סוערת במיוחד ולקראת מערכת בריאות רביעית: האם נכון שהמרצים במוסדות להשכלה גבוהה יביעו את דעותיהם הפוליטיות?

, כ"ט בשבט תשפ"א

למה לי פוליטיקה עכשיו?-ערוץ 7
אביה קירשנבוים
צילום: צפיה פלסר

השמיעו אתם את קולכם

אביה קירשנבוים

אם יש משהו שהספקתי ללמוד בפקולטה למשפטים הוא שהמציאות תמיד מורכבת ובכל סוגיה אפשר למצוא "מחד גיסא" ו"מאידך גיסא". כך ניגש כל סטודנט בפקולטה לפתרון מבחן או עבודה להגשה, וכך ראוי שניגש לפתרון סוגיות בחיינו.

שאלת הפוליטיזציה באקדמיה מורכבת גם היא. הנחת המוצא לדיון היא שיש פוליטיזציה באקדמיה. השפעת התפיסה הפוליטית על מרצים באקדמיה בלתי נמנעת, כשם שהתפיסה משפיעה על כל אדם. אפילו שופטים שעוסקים בדיני נפשות ממש, אשר מהם לכאורה יש ציפייה לניטרליות ברמה גבוהה, פוסקים לא פעם על פי תחושת בטן - בין אם הם מודים בכך ובין אם לאו. כולנו יצורים אנושיים שמתבוננים בעולם בדרכים שונות. לכן המחקר המשפטי יושפע מתפיסת העולם של המרצה הכוללת את תפיסתו הפוליטית והמסקנה הביקורתית שלו תושפע גם היא.

מכאן יש מקום לדון האם יש להסתיר את ההשפעה או להציגה בראש חוצות, האם מדובר בכורח המציאות או באידיאל נשגב?

מחד גיסא, נכון שהאוניברסיטה תהיה שוק חופשי של דעות. סטודנטים צעירים מגיעים אליה כדי להשכיל וללמוד, וגישות המרצים הן חלק בלתי נפרד מהלימוד. זה אולי מה שמייחד לימוד מפי מרצה לעומת לימוד יבש מספר. אותם צעירים התחנכו בבית עם גישה פוליטית מסוימת, למדו בבתי ספר שהמשיכו את אותו קו מחשבה, שירתו בצה"ל שבו אסורה הבעת דעה פוליטית והידע הפוליטי שלהם מגיע בעיקר מהתקשורת. באקדמיה הם סוף סוף נחשפים לדעות פוליטיות מפי משכילים. אומנם תפיסות פוליטיות אינן מבוססות על עובדות בלבד אלא על צורת חשיבה המושפעת מאופי ותכונות, אך כשהן פוגשות את המחקר האקדמי יש להן בסיס מחשבתי איכותי יותר. כך החשיפה לדעות השונות מאתגרת ומחדדת את תפיסת הסטודנט. האקדמיה היא הזדמנות לנהל שיח פוליטי מעמיק ואיכותי. אם לא שם, איפה?

מאידך גיסא, השוק לא באמת חופשי. ישנו חשש שהחונטה האקדמית מקבלת לשורותיה רק מי שמחזיק בדעות הפוליטיות המקובלות, כך שאין באמת שוק מגוון של דעות. איני יודעת עד כמה זה נכון, אך גם אם החשש מוצדק הפתרון לכך אינו נעוץ בהתכחשות להשפעה הפוליטית ובניסיון להסתיר אותה ולהתייחס לתוצרים האקדמיים כניטרליים.

מובן שישנם מצבי קיצון, שבהם לא נרצה לאפשר החצנה של הדעות הפוליטיות. אירועים כמו נזיפה בחיילת שלובשת מדי צה"ל או החרמת אירוע סטודנטיאלי שבו תוצב מחיצה מקורם בהשפעות פוליטיות פוגעניות החורגות מגדר הנלמד בשיעור. צריך שיהיה קונצנזוס שלפיו אוניברסיטה בישראל לא תברך את הסטודנטים ביום העצמאות "חג שמח, למי שחוגג", אך קונצנזוס גם הוא דבר מורכב שאפשר להתווכח עליו.

כדי להתמודד עם המורכבות הזאת, צריך קודם כול להכיר בכך שמדובר בתופעה בלתי נמנעת. לאחר מכן, צריך להבין שמרצה שיסתיר את הדעה הפוליטית שלו ויציג את המחקר האקדמי שלו כמחקר אמפירי עם מסקנה מוחלטת יגרור הטעיה של הסטודנטים. לכן חשוב להגביר את המודעות להשפעה באמצעות דרישה מהמרצים להציג את התמונה כמורכבת ואת דעותיהם כדעות.

לבסוף, אני פונה לכל בעלי הדעות שמרגישים שדעותיהן אינן מיוצגות באקדמיה: חשוב להשתלב בצה"ל, בפוליטיקה ובתקשורת, אך גם באקדמיה. במקום לצנזר דעות אחרות, השמיעו אתם את קולכם.

הכותבת היא סטודנטית לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטה העברית

***

חופש ביטוי משמאל ומימין

יאיר איזנברג

בסדרה "הליכודניקים" מספרת השרה לשעבר לימור לבנת כיצד בימיה כסטודנטית באוניברסיטת תל אביב נטלה חלק בקרבות פוליטיים שהתחוללו באוניברסיטה, כיצד בשנת 1977 היא וחבריה לקחו חלק במהפך ואיזו דרמה זו הייתה בשבילם. אני זוכר את עצמי צופה בלבנת וחושב אילו קרבות אידיאולוגיים מתרחשים היום בין כותלי האוניברסיטאות, אילו תהליכים היסטוריים הושפעו לאחרונה מסטודנטים אידיאליסטים? לצערי אני לא מכיר כאלו, לא בבית ספרי ולא במקומות אחרים. למעשה, המאבק היחיד שעולה בראשי התרחש סביב הפאנג'ויה - מסיבת הסטודנטים המסורתית באילת.

במערכות הבחירות - והיו לא מעט מערכות בחירות בשנותיי באקדמיה - מתקיים "יום הדמוקרטיה", מעין הפנינג של פוליטיקה. אני סמוך ובטוח שימים כאלו בשנת 77' היו סוערים ואמוציונליים, אך אצלנו המקום כמעט נטוש. הסטודנטים של היום כבר לא לוקחים חלק במשחק הפוליטי. הוא לא מעניין אותם. לכן, צר לי לבשר אך השאלה האם נכון להשאיר את הפוליטיקה מחוץ לכותלי האקדמיה הופכת לפחות ופחות רלוונטית.

לכישלון הזה יש אבות רבים, והאחריות על העדר אידיאולוגיה בדור ה־Y מוטלת על לא מעט גורמים. אך אני חושב שגם לניסיון להוציא את הפוליטיקה מהאקדמיה והפוליטיקלי־קורקט שחווה גידול אקספוננציאלי בשנים האחרונות יש לא מעט אשמה. איזידור אייזק רבי, חתן פרס נובל לפיזיקה, סיפר פעם: "האימהות בברוקלין נהגו לשאול את הבן שלהן: 'נו, למדת משהו בבית הספר היום?', אבל לא אמא שלי. היא תמיד שאלה אותי שאלה אחרת: 'איזי, שאלת שאלה טובה היום?'. ההבדל הזה הוא שהפך אותי למדען". לקראת סיום לימודיי באקדמיה אני יכול להגיד בפה מלא שאיבדנו את היכולת לשאול שאלות, איבדנו את היכולת להיכנס לעובי הקורה ולא רק לשנן חומר למבחן.

המוסד שבו אני לומד אינו מקום ימני ואופי הסטודנטים יחסית הומוגני. למשל חובשי כיפות במסדרונות הם מחזה די נדיר. כפועל יוצא מאופי הסטודנטים, כך גם אופי המרצים (לדוגמה אהרון ברק, או ח"כים לשעבר לא מעטים מהשמאל). רובם רחוקים שנות אור מדעותיי, אך אני לא רואה בכך דבר שלילי, להפך. שאלת השאלות מתרחשת כשמרצים מאתגרים או מכעיסים בעמדותיהם ובפוזיציה שהם מציגים בשיעור. זה לא פסול, זה מבורך. אל לנו לחשוש מפוליטיקה בשיעורים ואף לא מאנשי סגל שרצים לכנסת. עלינו לחשוש מאדישות. אל תפחדו, תתווכחו עם המרצים ואפילו תריבו איתם, כי זו הדרך להפוך למדען, במובנה הרחב של המילה.

איני בעד פוליטיקה באקדמיה רק בשל היתרונות הגלומים בכך, אלא גם כי אני תומך נלהב של חופש הביטוי. כולנו זוכרים לרעה כיצד ד"ר מרדכי קידר מאוניברסיטת בר אילן הוזמן לוועדת משמעת לאחר שהביע את דעותיו בקשר לרצח רבין, אך כאשר דוקטור אחר מאותה אוניברסיטה, ד"ר אורי וייס, טען בנוגע לחיילים במרמרה שיש להם היגיון טרוריסטי והם ביצעו פשעי מלחמה, לא ננקטו כלפיו שום צעדים. הניסיון הזה לפגוע בחופש הביטוי ולהשתיק דעות מגיע לרוב מהצד השמאלי של המפה. אסור לנו להיגרר לשם. נכון, רוב רובם של המרצים באקדמיה הם שמאלנים, אך עלינו להגן עליהם ועל יכולתם להביע את דעותיהם בגלוי, בדיוק כשם שהיינו רוצים שיגנו עלינו.

בבג"ץ לאור, אשר עסק בפסילת מחזה שהשווה בין צה"ל לנאצים, קבע אהרון ברק שאין לבטל מחזה זה כי על אף שצורמת לליבו ההשוואה, אנחנו בדמוקרטיה ולכן לא פוסלים על דברים משום שהם צורמים ללב. מעטות הפעמים שבהן אני מסכים עם ברק, אך אני חושב שגם בשאלת הפוליטיקה באקדמיה אל לנו לפסול את המרצה אהרון ברק, או כל איש סגל אחר שמביע דעה, גם אם היא צורמת לליבנו.

הכותב הוא סטודנט לתואר ראשון בתקשורת במרכז הבינתחומי ומשתתף בתוכנית המצטיינים 'ארגוב' למנהיגות ודיפלומטיה

***

עמדה אישית כאמת אובייקטיבית

עומר דהן

חופש הביטוי הוא עקרון יסוד בחברה ששואפת להיות חברה דמוקרטית. כל עמדה שאינה מסיתה לאלימות ראויה להישמע, ואף אזרח אינו צריך לחשוש מלהביע את דעתו. אולם יש להיזהר בעניין כאשר הדעות מתערבבות עם העובדות ומוצגות כאילו היו מידע אובייקטיבי יבש.

באקדמיה המרצה נתפס, ובצדק, כבעל הידע הרחב ביותר בתחום שהוא מלמד. סטודנט יקבל את המידע שהמרצה מוסר לו כנתונים יבשים או כעובדות שלא ניתן להתווכח עמן, מכיוון שהוא עצמו אינו מכיר את התחום הנלמד על בוריו. ולכן, בתחום מדעי הרוח בעיקר, קל מאוד להתבלבל ולקבל את עמדותיו האישיות של המרצה כאילו היו האמת האובייקטיבית. יתרה מזאת, סטודנטים חוששים לדבר ולהביע את דעתם הלאומית או הציונית במהלך השיעור, דבר שהוכח לא פעם בסקרים שנעשו בכמה קמפוסים בארץ.

קחו לדוגמה את חבר הכנסת ד"ר עופר כסיף, לשעבר מרצה בחוג למדעי המדינה באוניברסיטה העברית וכיום (ויש שיאמרו, כבר אז) פעיל שמאל פוליטי רדיקלי וחבר במפלגת חד"ש ברשימה המשותפת, שערך השוואה בהרצאה בין חוק הלאום ובין חוקי הרייך של גרמניה הנאצית בשנות ה־30, או הגדיר את חיילי צה"ל כפושעי מלחמה במהלך שיעור במכללה האקדמית תל־אביב-יפו.

בפקולטה לרפואה של הטכניון הועברו הרצאות של ארגון השמאל הקיצוני 'רופאים לזכויות אדם' כהרצאות חובה, על אף שזהו ארגון פוליטי מובהק שראשיו תומכים בחרם ה־BDS נגד ישראל. גם כאן, דעותיהם של חברי הארגון בנוגע לאתיקה הרפואית של מדינת ישראל כלפי ערביי יהודה ושומרון הוצגו כאמת אובייקטיבית, מבלי להציג את העמדה הנגדית.

וכאן אני מגיעה לנקודה חשובה נוספת: חוסר האיזון באקדמיה בין עמדות המחנה הלאומי לעמדות השמאל והשמאל הקיצוני.

אופן הסתכלותו של כל אדם על המציאות וקריאת העובדות והנתונים מושפעים מאוד מתפיסת העולם שלו, וכך גם הדרך שלו להעביר את הידע תהיה כמעט תמיד מתובלת בעמדותיו האישיות, לפעמים מבלי לשים לב. ולכן, כדי להביא לאובייקטיביות עלינו לדרוש איזון מספרי בין המרצים, כך שייצגו את המגוון הרחב בחברה.

במאמר שכתב ד"ר רן ברץ הובא מחקר שנערך בשנת 2016 בארצות הברית בנוגע להתפלגות הפוליטית של הסגל האקדמי. על פי הנתונים שהוצגו, ניתן לראות כי למרות שבקרב העם ישנו כמעט שוויון בין הרפובליקנים לדמוקרטים, באקדמיה היחס בין מרצים בעלי עמדות ימין ובין מרצים בעלי עמדות שמאל בממוצע הוא 1:11.5 לטובת הדמוקרטים, בתחומים כמו כלכלה, פסיכולוגיה, משפטים ועוד.

מנתונים אלו ניתן להסיק שתי מסקנות. ראשית, ניכר כי עמדות לאומיות נתפסות כלא לגיטימיות, מה שיכול להוות סיבה להדרה של אלו שמחזיקים בעמדות אלה מהאקדמיה. במכללת שנקר לדוגמה, סטודנטית לאומנות הותקפה על ידי מרציה שהשוו אותה לסטלין לאחר שהגישה מיצג שקורא לעונש מוות למחבלים. סיפור זה מצביע על קו דעה אחיד, וכל מה שנוגד אותו נחשב כלא לגיטימי.

שנית, מכיוון שרוב הסגל מחזיק בעמדות שמאל, ואפילו שמאל קיצוני, אלו גם העמדות היחידות שמועברות לסטודנטים. וכך, תחת מסווה של חופש הביטוי, הפלורליזם נפגע ונוצר מעין פס יצור לאקדמאים בעלי עמדות מסוימות, שהורגלו לחשוב שעמדותיהם הן בכלל עובדות בסיסיות שלא ניתנות להפרכה.

לאור זאת אני סבורה שאין לאפשר פוליטיזציה באקדמיה בקרב הסגל. כמובן שמרצה יכול להביע את דעותיו, אך תוך מתן דגש כי אלו הן דעותיו האישיות בלבד, ובקשר לחומר הנלמד בלבד. מה לדעה פוליטית של מרצה בענייני דיומא בשיעור פסיכולוגיה או סוציולוגיה?

האקדמיה צריכה לחזור ולאפשר לסטודנטים לסגל לעצמם חשיבה עצמאית וביקורתית לאחר שמיעת כמה דעות, ולא שטיפת מוח של מרצה כזה או אחר.

הכותבת היא רכזת משנה בתנועת 'אם תרצו' וסטודנטית להנדסת ביוטכנולוגיה ומזון בטכניון