קשה להשלים עם השקט היחסי כלפי הידיעות על ההרס שמבצעת הרשות הפלסטינית במזבח בהר עיבל.
חשיבתו של המזבח בהר עיבל איננה רק בהיותו אתר מרגש מבחינת הזיקה לתנ"ך ולהיסטוריה של עם ישראל, אלא בעיקר משום שחשיפתו היוותה נדבך חשוב בהפרכת התיאוריות שרווחו בעולם המחקר הארכיאולוגי בסוף המאה ה-20, ושהדיהן נשמעות עד היום, כנגד כל ההיסטוריה של התנ"ך.
האסכולה 'המינימליסטית' טענה שעם ישראל כלל לא ירד למצרים וממילא לא עלה ממנה, והוא נוצר מאוסף של קבוצות נודדות מקומיות, שנטשו את כפריהם במישור החוף או בנגב והתיישבו בהר, והם שהיוו את 'ראשית ישראל'. מתנחלים אלו המציאו לעצמם אט אט זהות ישראלית וסיפורים על ראשית קיומם, כמו סיפורי האבות ויציאת מצרים. מאות שנים מאוחר יותר הועלו סיפורים אלו על הכתב, וכך נוצרה מרביתו של התנ"ך.
טענות אלו הופרכו במשך השנים על ידי ארכיאולוגים וחוקרים רבים, וחשיפת המזבח בהר עיבל ע"י פרופ' אדם זרטל ז"ל היוותה נדבך חשוב במסגרת מאבק יסודי זה. במתחם המזבח, שאליו צמודים שני 'כבשים' – למרכזו ול'סובב', נמצאו כאלף עצמות שרופות של זכרים צעירים, כולם מבעלי חיים טהורים. לעומת זאת, לא נמצאו באתר צלמיות, עצמות חזירים או מאפיין אחר של אתרי הפולחן הכנעניים הידועים. הממצאים באתר תואמים לתקופת ראשית ההתנחלות בארץ, כלומר לסוף מאה ה-13 לפנה"ס.
המזבח הוא חד-תקופתי, שנגנז באופן מסודר ולא נחרב. נתונים אלו ואחרים יוצרים התאמה כמעט מלאה למסופר בתורה ובנביאים על מבנה המזבח בכלל. בין אם מדובר ממש במזבח שהקים יהושע כפי שנצטוו ישראל בספר דברים, ובין אם מדובר במזבח ישראלי אחר בראשית תקופת ההתנחלות, הרי שעצם קיומו מהווה הוכחה ניצחת נגד תפיסות המינימלסטיות שביקשו לשלול את קיומו של עם ישראל בתקופה כה מוקדמת (על כל הנושא הרחבתי בספרי 'עד היום הזה').
על כן, אל מול הניסיונות של הרשות הפלסטינית למחוק את קדמות הזיקה שבין עם ישראל לארץ ישראל, יש לדרוש בכל תוקף את שמירתו של אתר המהווה ביטוי כה חשוב להוכחת זיקה זו ולאמיתותו ההיסטורית של התנ"ך.