מפלגת 'ימינה'
מפלגת 'ימינה'צילום: דוברות

לרוץ ביחד או להתפצל? השאלה הזו העסיקה רבות את הפוליטיקה הדתית-לאומית בשלושת סיבובי הבחירות הקודמים.

איך יושגו יותר מנדטים, ברשימה ציונית-דתית מאוחדת, או בשתי רשימות נפרדות - אחת חרד"לית ואחת ליברלית? ואם לרוץ בשני ראשים, מי משניהם יזכה בקולות המחנה הגדול של המיינסטרים הדתי-לאומי, הציבור שבאמצע, הרוב שאינו לא חרד"לי ולא ליברלי אלא סתם דתי-לאומי?

בסיבוב הבחירות הראשון, לפני שנתיים, הניסיון לרוץ בנפרד הוכתר בכישלון. הימין החדש של בנט ושקד, שעזבו את הבית היהודי כדי להשתחרר מהדימוי והמחויבות המגזריים ולפנות אל קולות המרכז, לא עבר את אחוז החסימה. גם זהות של משה פייגלין בזבזה כשלושה מנדטים. המחנה הלאומי-דתי איבד את הרוב הקואליציוני, ומאז נכנסנו לסחרור של עוד שתי מערכות בחירות ללא הכרעה ברורה וללא יציבות פוליטית.

במסגרת הפקת הלקחים ננקטה זהירות בסיבוב השני והשלישי, והימין החדש שקם מהקרשים חבר לרשימה ציונית-דתית מאוחדת, תוך שותפות עם הבית היהודי והאיחוד הלאומי. רק 'עצמה יהודית' הושארה בחוץ, למרות שהתוצאה הצפויה הייתה אבדן קולות מצביעיה. הריצה המאוחדת הצליחה רק מעט יותר: שבעה מנדטים לימינה בראשות שקד בסיבוב השני, וששה בראשות בנט בסיבוב השלישי. לא הרבה יותר מחמשת המנדטים שהשיג 'איחוד מפלגות הימין' בסיבוב הראשון.

משאלתם של מצדדי הפיצול חזרה להתגשם בסיבוב הנוכחי. חילוקי הדעות שהפרידו בין בנט לסמוטריץ' שלחו את האחרון לניסיון להרכיב מחדש את הפאזל המשולש של 'איחוד מפלגות הימין', הפעם בהנהגתו. סמוטריץ' רצה מאוד לחבור לבית היהודי ולאחד את כל המעוניינים במפלגה ציונית-דתית מגזרית. אבל הבית היהודי לא הצליח להיחלץ מהסחרור שאליו נקלע ולהתאים את ציפיותיו ודרישותיו למצבו הקשה בסקרים, והצורך של אנשים בעלי ניסיון פוליטי קצר לקבל החלטות חפוזות היה בעוכריו.

פיצוץ המשא ומתן עם סמוטריץ' הביא לתוצאה אבסורדית. חגית משה, שניצחה בבחירות בבית היהודי ואף זכתה לתמיכת הרב דרוקמן לאחר שהכריזה שבכוונתה לחבור לסמוטריץ', הודיעה בסופו של דבר על תמיכה בבנט. אבל את המקום הבטוח ברשימת ימינה קיבל דווקא מי שהפסיד לה בבחירות, ניר אורבך, ששובץ ברשימה בעוד מועד בזכות קרבתו האישית לבנט. ההתנהלות הביזארית הזאת מותירה סיכוי קלוש ביותר להתאוששות של הבית היהודי כמפלגה שממשיכה את המפד"ל ההיסטורית. מי שמאמין בהמשך קיומה של מפלגה מגזרית דתית-לאומית, מוטב שייתן את ידו ואת קולו למסגרת החדשה שמוביל סמוטריץ', תוך תקווה ודרישה לפתיחת שורות וניהול המפלגה בהליכים דמוקרטיים לאחר הבחירות.

סמוטריץ' לא הצליח לחבר אליו את המנגנון הרשמי של הבית היהודי, אבל לעומת זאת הוכיח בהרכב רשימתו את רצינות כוונתו לייצג את האגפים השונים של המגזר, ולא את זה החרד"לי בלבד. בין סמוטריץ' ואורית סטרוק המזוהים כחרד"לים נמצאים גם מיכל וולדיגר, רחלי צינקין והשגריר בליכוד אופיר סופר שמייצגים את המיינסטרים הדתי-לאומי.

כיצד צפוי להתפצל כעת הקול הדתי-לאומי? ראשית יש לזכור שהליכוד מקבל תמיד חלק לא מבוטל מקולות המגזר, ואולי הפעם החלק הזה יתפצל גם לכיוונו של גדעון סער. לגבי רוב מצביעי הציונות הדתית, יש להניח שלליברלים שביניהם יתאים בנט הדתי-לייט שבורח מהמגזריות, בעוד שבמחנה התורני והימני המובהק כמעט כל הקולות יילכו לסמוטריץ' ובן-גביר. בין השאר יחזרו הביתה אלפי קולות ציונים-דתיים שסירבו לתמוך ברשימה בראשות בנט ושקד והעדיפו להצביע ליהדות התורה או לש"ס.

ומה לגבי המיינסטרים הדתי-לאומי? לאן יילכו קולותיו של מחנה הרוב? מי שסבור שתם עידן הפוליטיקה המגזרית אבל לא רוצה להצביע לליכוד, יעדיף מן הסתם את בנט. מי שחשוב לו המשך קיומה של מפלגה דתית-לאומית מגזרית, טבעי שיתמוך בסמוטריץ'. לאלה שעדיין מתלבטים, אציע שיקול נוסף. בסופו של דבר, הצלחה של מפלגה אחת לא תעזור הרבה אם לא תהיה הצלחה של הגוש, וזו תלויה בין השאר בכך שכל מפלגות המחנה הלאומי-דתי יעברו את אחוז החסימה. אז מי שסבור שהגיע הזמן להחליף את נתניהו ולחבור לקואליציה עם גדעון סער, לפיד, ליברמן, העבודה ומרץ – שיצביע לבנט. אפשר לקוות שבקואליציה כזאת הישג גבוה של ימינה יקנה לבנט רוטציה כזו או אחרת בראשות הממשלה. מצד שני, קשה להניח שאפשר יהיה לקדם בה שיפורים משמעותיים בהתיישבות או במערכת המשפט, כי השותפים מהשמאל יטרפדו אותם. מי שרוצה בהמשך שלטונה של קואליציה לאומית-דתית של הליכוד, החרדים והציונות הדתית, מוטב שיבטיח בקולו שרשימת הציונות הדתית אכן עוברת את אחוז החסימה, כי בלי זה הגוש הלאומי-דתי לא יוכל להגיע ל-61 המנדטים הדרושים לקואליציה בראשות נתניהו.

מבחן ברדוגו

הניסיון של בני גנץ לשלוח את תחנת השידור גלי צה"ל לפשוט מדים לאחר 70 שנות שירות נבלם בשלב זה על ידי היועמ"ש מנדלבליט, בטענה שאין לבצע צעד כזה בעת כהונתה של ממשלת מעבר. בנושא זה יש לי ויכוח עם כמה מחבריי בימין, שבשם טענות עקרוניות צודקות כשלעצמן נגד קיומה של תחנת שידור צבאית תומכים בסגירת התחנה. כי אחרי הכול מדובר בתחנת השידור הציבורי היחידה בישראל שבה, בזכות המפקד הקודם ירון דקל והנוכחי שמעון אלקבץ, המחנה הלאומי זוכה בשנים האחרונות לייצוג משמעותי - גם אם עדיין לא שווה ערך למשקלו הציבורי. לכן לא הייתי ממהר לאזרח או להפריט את גל"צ בטרם גובשה תכנית שתבטיח את המשך המגמה המבורכת של שידור מגוון אידיאולוגית. כדי שזה יקרה צריך בין השאר לשבור את המונופול של השידור הציבורי, ולאפשר לכל המעוניין לפתוח תחנת רדיו מסחרית עם טווח שידורים ארצי. ועד אז, אם השידור הציבורי במדים עובד טוב – למה לפרק?

השוואה פשוטה של לוח השידורים בגלי צה"ל עם מה שקורה בשידור הציבורי האזרחי, מראה בבירור שהמצב כיום בשידור הצבאי הרבה יותר טוב מבתחנה המתחרה. מאזיני רשת ב' קמים לבוקר שידורי אקטואליה שבו מול אריה גולן, קרן נויבך ואסתי פרז יש רק קלמן ליבסקינד אחד. בשידור המקביל בגלי צה"ל יש חלוקה מאוזנת יותר של העוגה, כאשר בין רזי ברקאי, רינו צרור ויעל דן ששפת השידור שלהם נכתבת משמאל לימין, עולים בכל בוקר ישי שנרב, עירית וקובי ואמיר אבגי שבאופן ברור מחזיקים את המיקרופון בידם הימנית. גם ביומן הערב המצב דומה, כאשר בשעה 17:00 משדרת ברשת ב' פוליטיקאית השמאל הבכירה בדימוס שלי יחימוביץ', בעוד בגלי צה"ל מתמלאת משבצת השידור בנוכחותו הדומיננטית של איש המחנה הלאומי יעקב ברדוגו.

הפרשן הפוליטי יעקב ברדוגו נחשב לעילה המרכזית לכך שהקצף משמאל על גלי צה"ל יצא דווקא בעת הזאת. השידור של ברדוגו מתאפיין בהתבטאויות בוטות, השתלטות על זמן השידור תוך שיסוע מרואיינים ומגישים-עמיתים כאחד, ותמיכה בלתי מסויגת בראש הממשלה נתניהו. שילוב שלושת המרכיבים הללו צורם במיוחד באוזן השמאלית. מבחינת קובעי הטעם ההגמוניים, אם מישהו שתומך בנתניהו מקבל מיקרופון, שלפחות יתבטא באלגנטיות ויהיה פחות דומיננטי בשידור. הזכות לתעמולה בוטה בשידור שמורה למגישי שמאל מהסוג של רינו צרור בלבד. אז נכון אמנם שברדוגו מגזים, וטוב יעשה מפקד התחנה אם יורה לו לעדן את התבטאויותיו ובעיקר לתת גם לאחרים לדבר. אבל מכאן ועד לסגור את התחנה המרחק רב.

אחרי עשרות שנים שבהם מאזיני ומרואייני הימין הוכו ללא רחם בשבט פיהם של שדרני גל"צ לדורותיהם, מותר גם למאזינים ומרואיינים משמאל לסבול קצת למען הגיוון וחופש הביטוי. אם המבחן לשוויון בפני החוק כונה פעם 'מבחן בוזגלו', כדאי שאלה אשר רוממות חופש הביטוי והפלורליזם בגרונם יוכיחו שהם מסוגלים לעמוד במבחן ברדוגו.

לתגובות: [email protected]