הרפורמה הנדרשת בבית המשפט היא אחד הנושאים המדוברים במסגרת מערכת הבחירות הנוכחית.
בפאנל, שארגנה תנועת הריבונות במסגרת כנס 'ישראל 2030', הציגה פרופ' טליה איינהורן, מומחית למשפט הבינלאומי וחברה קבועה באקדמיה הבינלאומית למשפט השוואתי הבוחנת ומשווה את מערכות המשפט במשטרים השונים, את עיקרי הליקויים הדורשים רפורמות במערכת המשפט הישראלית.
בין השאר קראה פרופ' איינהורן לביטולו של בג"ץ והעברת סמכויותיו לצד ביקורת חריפה על סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה בישראל. בראיון לערוץ 7 היא מרחיבה ומבהירה את דבריה אלה ואף
מגיעים לבג"ץ כערכאה ראשונה ועליונה. אין ערכאה קודמת שמבררת את העובדות
קובעת כי מערכת המשפט הישראלית במתכונתה הנוכחית ובשל הסמכויות אותן היא נטלה לעצמה מובילה לאנרכיה.
"אין בעולם אח ורע להליכים של בג"ץ", קובעת פרופ' איינהורן. "בג"ץ הוא בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. מגיעים אליו כערכאה ראשונה ועליונה. אין ערכאה קודמת שמבררת את העובדות". בהשוואה למדינות מערביות אחרות, אומרת איינהורן, מתברר הפער המשמעותי: "בארה"ב מגיעים לבית המשפט העליון האמריקאי אחרי שתיים או שלוש ערכאות, באנגליה לא מגיעים לבית המשפט העליון ישירות, אלא עוברים קודם דרך ערכאה דיונית וערכאת ערעור, וכך גם בבית המשפט לחוקה בגרמניה, שאילתות מגיעות מבתי המשפט הדנים בעניין. אצלנו יצרו הליך ייחודי שעם השנים הפך לבעייתי הרבה יותר. בעבר האזרח הנפגע היה מגיע ישירות לבג"ץ וגם אז הייתה לו בעיה קשה להוכיח את העובדות שעליהן הוא מבסס את הטענות כי בבג"ץ לא היה הליך החקירה הנגדית האמור להוציא לאור את האמת, ובלעדיו קשה לעותר להוכיח את טענותיו. מה שהצטרף לזה הוא מספר דברים ייחודיים לבג"ץ".
"בג"ץ פתח את השערים לכל עותר "ציבורי" מטעם עצמו ללא תנאי סף של זכות עמידה. כלומר, שאם לא מוצא חן בעיני מה שהממשלה עושה ואני מוגדרת כעותרת ציבורית ראויה אוכל לעתור לבג"ץ מבליבנוסף קבע בית המשפט, מה שלא היה במקור, שעמדת היועמ"ש יכולה להיאכף על הרשויות. כלומר שבית המשפט לא שומע את הרשות. אם השר התקין תקנה מסוימת עם נימוקים טובים לכך, בית המשפט ישמע את הדברים רק דרך המסננת של היועמ"ש להתחשב לעמדת בעלי המקצוע ובית המשפט יקבל את עתירתי כביכול בשם הציבור. בנוסף קבע בית המשפט, מה שלא היה במקור, שעמדת היועמ"ש יכולה להיאכף על הרשויות. כלומר שבית המשפט לא שומע את הרשות. אם השר התקין תקנה מסוימת עם נימוקים טובים לכך, בית המשפט ישמע את הדברים רק דרך המסננת של היועמ"ש".
דוגמא לכך מציגה פרופ' איינהורן במקרה השר אוחנה והדיון על נשיאת נשק, שם היועמ"ש הצטרף לעמדה המנוגדת לזו של השר והצטרף לעותרים על אף נימוקיו הטובים של השר אוחנה. בית המשפט הקשיב רק לעמדה המנוגדת לשר אוחנה משום שזו היתה עמדת היועמ"ש, "זה לא קיים בשום מקום. בארה"ב הפרקליט הכללי שלא ייצג את עמדת הממשל הפדרלי יפוטר למחרת. גם אם הוא לא מסכים עם עמדת הממשל הוא חייב לייצג באופן מיטבי את העמדה הזו".
מוסיפה איינהורן ומציינת כי ישנן מדינות המאפשרות לשר או לרשות לבחור את מי שייצג אותה באופן מיטבי. "אצלנו זה לא זה ולא זה", היא אומרת ורואה באירוע ביטול הקמת ועדת חקירה למח"ש אתמול עדות נוספת לתופעה זו. במקרה זה בשל התמהמהות היועמ"ש מהצגת עמדתו החליט בית המשפט לקבל את עמדת העותרים מבלי לשמוע את עמדת המדינה, "כלומר שלא תמיד עמדת המדינה נשמעת בבית המשפט. יומה של המדינה בבית המשפט לא ניתן לה. יש כאן צד שאינו נשמע".
עוד מזכירה פרופ' איינהורן את המציאות בה "כל נושא הפך לשפיט, גם נושאי ביטחון המדינה ונושאים כלכליים, שבהם לבית המשפט אין יתרון כלשהו או אמות מידה לשפוט בהם, ובכל זאת בית המשפט מתערב בהם".
"כשלמדתי משפטים העותר היה צריך לבוא עם עילה מוגדרת, למשל שהרשות חרגה מסמכותה, ששקלה שיקולים זרים או שלא שקלה שיקולים רלוונטיים. את זה העותר היה צריך להוכיח ובית המשפט היהכל נושא הפך לשפיט, גם נושאי ביטחון המדינה ונושאים כלכליים, שבהם לבית המשפט אין יתרון כלשהו או אמות מידה לשפוט בהם אמור לבחון את הדברים. גם בית המשפט ידע שיש לו גבולות והוא אינו ממיר את שיקול הדעת של הרשות בשיקול הדעת שלו ואינו יכול להורות למדינה כיצד לנהוג משום שהדברים נראים לו כך או אחרת. לעומת זאת כיום החלטות מתקבלות על בסיס מה שנראה "סביר" לפי שיקול דעת השופט".
ממשיכה פרופ' איינהורן ומתארת את הליקויים המשמעותיים הנוספים במערכת: "בג"ץ נטל לעצמו סמכות יש מאין לבטל חוקים. באנגליה, שבה אין חוקה, אין סמכות לבטל חקיקה. בהולנד, שבה יש חוקה, כתוב בחוקה שאין לבית המשפט סמכות לבטל חוקים. יש שטוענים כי באירופה יש בית דין אירופי לזכויות אדם, אבל לבית הדין הזה אין שום סמכות לבטל חוקים של המדינות, אלא רק לקבוע שחוק מסוים לא תורם הוראות שמופיעות באמנה ולמדינה יכול לקחת עשור עד שהדברים ישתנו". דוגמא לכך מציגה פרופ' איינהורן מסוגיה משפטית שהתעוררה בגרמניה סביב הסכמי העודפים בבחירות, שם "בית המשפט לחוקה קבע שהסעיף בחוק סותר הוראה מסוימת בחוקה, ואחר כך נדרשו לפרלמנט 11 שנים לתיקון ואיש לא פצה פה, כי מבינים שההליך הדמוקרטי הוא הליך איטי. איש לא הורה לתקן את הדברים בתוך תקופה קצרה".
איינהורן מחדדת את הדברים ומדגישה כי בית המשפט בישראל "לא רק נטל לעצמו סמכות לביטול חוקים, אלא גם בא לבטל את חוקי יסוד עצמם. גם אהרון ברק ביסס את סמכות ביטול החוקים על חוקי יסוד, אבל עכשיו גם אותם בית המשפט יכול לשנות או להתעלם מהם".
בעיה חמורה נוספת אותה פורטת פרופ' איינהורן נוגעת לסמכויותיה של נשיאת בית המשפט העליון: "לנשיאת העליון יש סמכות לקבוע את ההרכבים בתיקים ספציפיים, וכפי שאנחנו יודעים הקביעה יכולה להשפיע על ההכרעה". בהקשר זה היא מזכירה את תחקיריו של קלמן ליבסקינד שהוכיחו כיצד הרכב השופטים משפיע על תוצאת המשפט. "בהתנתקות ראינו איך כל בית המשפט היה במקום אחד והשופט אדמונד לוי היה במקום אחר. רואים זאת גם בסוגיות כמו הריסת בתי מחבלים. ניתן לשער מראש מילנשיאת העליון יש סמכות לקבוע את ההרכבים בתיקים ספציפיים, וכפי שאנחנו יודעים הקביעה יכולה להשפיע על ההכרעה השופט שיתמוך ומי יתנגד".
כאמור, פרופ' איינהורן רואה בהתנהלות בית המשפט והסמכויות שנטל לעצמו כמעוררים ואולי אף מעודדים אנרכיה ציבורית. "בהליכי בג"ץ האחרונים בית המשפט מצטייר כמי שרוצה לזרוע אנרכיה, כמו התרת הפגנות בתקופת מגיפה. התרת ההפגנות התירה את הרסן להפרות אחרות, כי אנשים לא מבינים למה הפגנות מותרות והליכה להלוויה אינה מותרת. דוגמא נוספת היא ההתערבות החפוזה של בג"ץ בהליך מינוי יו"ר הכנסת. בית המשפט קבע שרוב של 61 יוכל לעשות כרצונו למרות שהחוק ותקנון הכנסת מתנגדים לכך. בית המשפט ניסה בעצמו לקבוע מי יהיה יו"ר הכנסת. גם בחוק הלאום בית המשפט מתערב ומדובר בחקיקה שעלולה חלילה לפגוע ביסודות הקיום של המדינה היהודית בארץ ישראל", אומרת איינהורן המפנה את כולנו לקרוא את ספרו של עו"ד שמחה רוטמן 'מפלגת בג"ץ'.
הליך התיקון של המערכת, אומרת איינהורן, מתחיל במערכת הפוליטית והחקיקתית. "אנחנו עדיין חיים בדמוקרטיה במובן זה שאם רק יינתן בידי הכנסת הכוח לעשות את השינוי היא תוכל לעשות זאת לאחר הבחירות".
"מה שצריך לעשות הוא לבטל את הליכי בג"ץ ולהעביר את סמכויותיו לבית המשפט המינהלי הקיים כבר וששיש לו כלים לברר עובדות ונתונים. בית משפט מינהלי הוא ערכאה דיונית. צריך לחזק את סדרי הדין שיהיו מתוקנים כפי שמקובל במדינות אחרות. לקבוע עילות ותנאי סף לזכויות עמידה, לקבוע אתמה שצריך לעשות הוא לבטל את הליכי בג"ץ ולהעביר את סמכויותיו לבית המשפט המינהלי הקיים כבר וששיש לו כלים לברר עובדות ונתונים הנושאים שאינם שפיטים, לקבוע עילות מוגדרות על פיהן ניתן יהיה לתקוף את שיקול דעתה של הרשות, לקבוע שאין לבית המשפט סמכות לבטל חוקי של הכנסת, בוודאי שלא חוקי יסוד. אם הדברים הללו יתוקנו, בית המשפט העליון יוכל לשמש כערכאת ערעור, רק לאחר שהעובדות יתבררו".
בדבריה מציגה פרופ' איינהורן דוגמאות לתוצאות ההתנהלות הלקויה הקיימת. אחת הדוגמאות היא ביטול מתווה הגז מבלי לשמוע ראיות ולבדוק עובדות עד כדי שימוש בטיעונים המתבססים על חקיקה במדינות אחרות, אך כזו שכבר בוטלה באותן מדינות. דוגמא נוספת היא הדרישה למרחב מחיה מינימאלי עבור אסירים, דרישה שבית המשפט דרש שתוסדר בתוך שנה. כאשר המדינה ביקשה ארכה שתאפשר הקמת בתי סוהר נוספים, מהלך שאין סיכוי שיבוצע בתוך שנה, נדחתה בקשה זו בדרישה שהדברים יתבצעו בתאריך הנקוב. התוצאה הייתה שחרורם של אסירים, שאמורים להמשיך ולרצות את עונשם, לרחוב. כך "מי שמשלם הם אזרחי ישראל. זו מערכת שמקדמת אנרכיה".
"במקביל יש צורך לתקן את סדרי הדין בבתי המשפט המינהליים, נושא הקשור גם לרפורמה שנכנסה לתוקף כעת בסדר הדין האזרחי. הירידה מכ-700 תקנות ל-180 תקנות ולהשאיר דברים לשיקול דעת בית המשפט הוא בלתי תקין בעליל. אין ברירה אלא לתקן כמו שצריך את כל הדרוש תיקון. מדובר בעבודה שניתן לבצע אותה בתוך פרק זמן סביר, ואני מקווה מאוד שבידי הכנסת יהיה הכוח לבצע את הרפורמות הנדרשות לאחר הבחירות, אבל זה תלוי איך נצביע".
פרופ' איינהורן מציינת גם את סוגיית סמכויותיו של היועמ"ש כחלק מהתיקונים הנדרשים ביום שלאחר הבחירות. "חובה יהיה להפריד את משרת התובע הכללי מהיועמ"ש שהפך לרשות רביעית בישראל. הוא קובע מניעויות משפטיות באופן שנראה לא עיקבי. אין דרך להבין זאת. הוא קובע אם יש מניעה משפטית שאנשים יכנסו לישראל עם או בלי בדיקות. כיום לא ניתן להגן על המדינה כי היועמ"ש קבע כך או כך".
על הזירה הפוליטית והיכולת לפעול בה אומרת פרופ' איינהורן כי "תמיד נמצאו בין חברי הכנסת כאלה שהגנו בכל הכוח על מערכת המשפט, אבל מי שטעון הגנה הוא הציבור". בדבריה היא מדגישה כי היא "לא נגד מערכת המשפט. מערכת משפט מתוקנת חשובה מאוד לדמוקרטיה. אני מבקשת להביא את המצב בישראל למצב הקיים במדינות מתוקנות. אפשר להצטער על כך שהתקשורת לא מבינה את עומק הבעיה. בידי ציבור הבוחרים הכוח כעת לבחור בקידום המשילות והדמוקרטיה".