הרב ליאור לביא
הרב ליאור לביאצילום: עצמי

לאחרונה יצא לאור ספרו של הסופר ומבקר התרבות ד"ר גדי טאוב – "ניידים ונייחים:  מאבקן של האליטות הישראליות נגד הדמוקרטיה הישראלית". בדברים הבאים אנסה לבחון את סיפור מגילת אסתר ומהותו של חג הפורים לאור התיאוריה העומדת בליבו של הספר. 

בהקדמת ספרו מבקש טאוב להגדיר את המאבק המתחולל כיום בעולם בין שתי גישות – "החלוקה לניידים ונייחים[...] אינה הבחנה אידיאולוגית. היא הבחנה סוציולוגית, ובמובן חשוב גם מעמדית. הניידים אינם תלויים במקום מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית. רבים מהם יכולים להעתיק את חייהם ומקום עבודתם כמעט לכל מקום שבו אפשר לחבר את המחשב הנייד לאינטרנט. הנייחים לעומת זאת הם תבנית נוף מולדתם, אחוזים בשורשיהם במדינות לאום בכל המובנים האלה, ולא פחות חשוב מזה במובן הפוליטי. כל החלשה של מדינת הלאום מאיימת להחליש את יכולתם לקחת חלק בעיצוב גורלם. הפרויקט הגלובליסטי מאיים עליהם בממדים רבים".

במילים אחרות, לדברי טאוב, העולם נחלק בין "ניידים" ל"נייחים" – בין מי שרואה עצמו כאזרח העולם הגדול ואיננו תלוי בגורמים מקומיים כלשהם, לבין מי שחייו תלויים במקום מסוים, תרבות מסוימת וחברה מסוימת. אלא שבשונה ממה שנראה במבט ראשון, הניידים אינם שייכים לאיזו חברה, זהות על לאומית משותפת. כלומר, לא מדובר בקבוצה מקומית וצרת אופק (הנייחים) מול מי ששייך לכלל האנושות (הניידים), אלא הניידים בסופו של דבר מפרקים את השייכות לזהות חברתית כלשהי ומעמידים את הכל על כרעי האינדיבידואלזים הקיצוני שמותיר כל אחד, בסופו של דבר, בבדידותו.  
אבל איך כל זה קשור לסיפור פורים?  

ניהיליזם או הדוניזם? 

למעלה מארבע מאות שנים לאחר סיפור פורים, מביאה הגמרא (מגילה יב, א) דיאלוג היסטורי נוקב בין התנא רבי שמעון בר יוחאי לבין תלמידיו, וכך שאלו התלמידים את הרב: "מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? (כבר מן השאלה מובן שהאירועים שהתרחשו באותם ימים בשושן לא נתפסו בעיניי חז"ל כגחמה פוליטית או צירוף מקרים נורא, אלא כביטוי מציאותי לגזירה אלוקית שניחתה על ישראל מסיבה רוחנית כלשהי, וראו ילקו"ש אסתר ו תתרנז).

לשאלת תלמידיו, מאתגר רשב"י את תלמידיו בחזרה: "אמרו אתם". אמרו לו: "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע". רשב"י לא מרפה ומקשה בחזרה על דברי תלמידיו -  אמר להם: "אם כן, שבשושן יהרגו שבכל העולם אל יהרגו". התלמידים מבינים שלא יצליחו לרצות את רבם ומשיבים – אמרו לו: אמור אתה. אמר להם: "מפני שהשתחוו לצלם". התלמידים שתמהים על תשובת רבם אומרים לו: "וכי משוא פנים יש בדבר", כלומר, אם כדבריך, מדוע וויתר להם הקב"ה על מעשה חמור זה?    ולשאלתם השיב רשב"י: הם לא עשו אלא לפנים, אף הקדוש ברוך הוא לא עשה אלא עמהן אלא לפנים... כלומר, כפי הנראה, עם ישראל לא באמת עבד עבודה זרה בהשתחוויה לצלם, ולכן גזירת הכלייה לא התקיימה בפועל. 

אלא שכדי לברר את דברי רשב"י ואת הקשר בינם לדברי תלמידיו, עלינו להבין קודם כל מהו אותו הצלם אליו השתחוו? רש"י על הגמרא מפרש: "שהשתחוו לצלם – בימי נבוכדנצר". כלומר, עשרות שנים קודם לגזירת המן, בימי נבוכדנצר מלך בבל, עם ישראל למעשה מכופף את קומתו הלאומית בפני עריצותו של מלך בבל (ראו דניאל ג, א). הבעיה היא למעשה לא עבודה זרה במובן הדתי אלא איבוד הזהות הלאומית של ישראל כעם. 

לאור הצגת הדברים כאן תובן המחלוקת בין רשב"י לתלמידיו ותיושב. אכן, ההשתתפות בסעודת אחשוורוש לא היתה בעיה מבחינה "דתית", ויש מקורות רבים המצביעים על כך שאחשוורוש דאג לסידורי כשרות מהודרים ולשמירת גדרי הצניעות ליהודים החפצים בכך (ראו ר' צדוק מלובלין, מחשבות חרוץ פרק יז). ההשתתפות בסעודה היתה ביטוי לאבדן הזהות הלאומית של היהודים בכל מדינות המלך אחשוורוש (וראו בפירוש רש"י למגילה ד, א שם קושר בין דברי רשב"י לתלמידיו). כך יובנו גם דברי חז"ל על הוצאת כלי המקדש על ידי אחשוורוש בסעודה (מגילה יא, ב). בכך, ביטא את סוף הסיפור היהודי מבחינה לאומית. 

והיהודים? רואים ושותקים. או יתירה מכך, חוגגים יחד עם כולם את התפוררות תקוות שיבתם לזהותם ולארצם. רשב"י מצביע על השורש של המצב הנורא אליו הגיעו יהודי שושן. הסיפור לא מתחיל כאן, בנהנתנות הדוניסטית השוכחת את עצמה לדעת,  אלא עוד עשרות שנים קודם לכן, באובדן הייעוד העמוק של ישראל וכפיפתו לעריץ התורן – נבוכדנאצר הרשע. הניהיליזם הוא שורש ההדוניזם.    

ניידים משושן ונייחים מירושלים

ובחזרה לתיאוריה של טאוב. הניידות היא ביטוי לשייכות לכל מקום אך בעצם זוהי אשליה המתבטאת בחוסר שייכות לשום מקום. יהודי שבע עשרים ומאה מדינה של מלכות אחשוורוש הם ניידים בכל ליבם ונפשם, מבקשים להתקבל כאזרחי העולם הגדול והנאור ולהיפטר סוף סוף מהגיבנת הלאומית היהודית, שמכערת אותם ומונעת מהם להיות חלק מהמיליה של המשכילים, הפתוחים לגלובליזם הפרסי. אלא שמישהו עוכר את החזון הרומנטי ומשום מה מזכיר ליהודים מי הם ומה תפקידם...

הקביעה ההלכתית במשנה ש"כרכין המוקפין מימות יהושע בן נון קורין בט"ו" (מגילה א, א) היא אולי הביטוי המובהק לכך שהמסר הנצחי ממגילת הגלות הוא שגם כאשר ששוויון הזכויות של היהודים הוא בשיאו, אחות לנו בבית המלך ואח לנו משנה למלך, איננו שוכחים את המהות שלנו כעם. 

וכך ביטא הרב קוק את הדברים בקיצור נמרץ: "המזכירים כרכים ומוקפים מימות יהושע בן נון", אלה שלא מתרשמים מהצלחה של "ניידים", בכל מקום שהם, הם "לא יוכלו להישאר עבדי אחשוורוש". הם לא יאבדו, גם בשיא הצלחתם,  את הזיקה שלהם למקומם, לארצם ולמולדתם.

וכך מספר ר' נפתלי שטרן (מובא ב"באר מגד ירחים" לרב עוזי קלכהיים, עמ' סז), אחד ממקשיבי לקחו של הרב קוק זצ"ל: פעם בשמחת פורים, בשעה שהרב היה בהתרוממות הרוח בשל "השתיה כדת", עלה על השולחן וקרא בקול רם ובהתלהבות קודש: "ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי" (אסתר ח, ו) – זוהי כל התורה כולה...