השולחן המשפחתי והשראת השכינה

נראה שהשוני בין אכילה בדרך הסבה על מיטות לבין ישיבה אצל שולחן הוא הבדל בין דרך נוחות לדרך כבוד.

הרב פרופ' יהודה ברנדס , ז' באדר תשפ"א

השולחן המשפחתי והשראת השכינה-ערוץ 7
הרב פרופ' יהודה ברנדס
צילום: גרשון אלינסון

האופן שבו בונים מקדש ומעצבים אותו, מלמד על אופיה של הדת ועל הרעיונות החשובים שהיא מבקשת להנחיל למאמיניה. בשונה ממקדשים אליליים, המקום המקודש בישראל אינו יכול להכיל את דמות האליל נשוא הפולחן ולכן יש להציב בו מוקדים אחרים.

בתי כנסת ובתי מדרש מרוהטים ומעוצבים כך שלתורה יש בהם מקום מרכזי. ארון הקודש הניצב בכיוון התפילה לירושלים, מכיל את ספרי התורה. התיבה במרכזו של בית הכנסת, משמשת לקריאת התורה ולאורך הקירות ניצבים בדרך כלל כונניות וארונות עמוסי סידורים, חומשים וספרי לימוד. כל הנכנס לבית כנסת ולבית מדרש מבין את מרכזיותה וחשיבותה של התורה בדת היהודית.

המשכן, ובעקבותיו המקדש, עוצבו בדרך אחרת לחלוטין. המשכן עוצב כבית מגורים של משפחת נוודים במדבר. הוא מדמה אהל יריעות, עשוי מבדים ועורות. הוא מוקף חצר גדולה שבה נמצא המזבח המקביל לכירת הבישול, וכיור רחצה. האהל עצמו מחולק לשניים, בחלק הקדמי, שאליו יכולים להיכנס אורחים מוזמנים בלבד, יש שלחן אכילה, מנורה למאור, ומזבח קטן לקטורת.

החלק הפנימי, המובדל על ידי פרוכת אטומה היטב, מדמה את חדר המיטות של בעלי הבית, האשה והאיש. מקום התייחדותם של בני הזוג הוא קודש הקודשים. ארון הברית מסמל זאת גם על ידי זוג הכרובים הסוככים בכנפיהם על הכפורת. הזוג הסמלי, כנסת ישראל והקב"ה, מתייחדים שם אחת לשנה, ביום הכפורים, כאשר הכהן הגדול המייצג את עם ישראל נכנס לפני ולפנים.

המקדש, אף על פי שהיה גדול ומהודר פי כמה וכמה מן המשכן, אינו שונה ממנו בתבניתו המהותית. השינוי המשמעותי היחיד מלבד הממדים הוא המעבר מאהל, משכן של נוודים לבית קבע עשוי אבן. המקדש נקרא בית, אבל מכיון שמדובר בביתו של מלך מלכי המלכים, הוא מכונה גם ארמון, בית מלוכה. (ירמיהו ל יח)

עיצובו של המקדש במתכונת זו מעיד על אופי הקשר שבין עם ישראל לקדוש ברוך הוא. הקשר בין העם לאלוקיו מתואר באופנים שונים. ישנו דימוי של בנים ואביהם, ישנו דימוי של עבדים ואדונם, ישנו דימוי של נתינים ומלך, אבל כאשר מבקשים לאפיין את הקשר של יחסי העם ואלקיו במקום הפולחן העיקרי, המקום שאליו נושאים עיניים המתפללים מכל העולם, והמקום שאליו נכספים ומצפים לבניינו בכל הדורות, הדימוי הוא של איש ואשה. מכך מובן שזה הוא הדימוי העיקרי והחשוב מכולם, והוא שמאפיין את שיר השירים, שיר שהוא בבחינת קודש קודשים.

מכך שהמשפחה נבחרה כדימוי העיקרי לזיקה בין העם לאלקיו, יש להבין את החשיבות שמייחסות התורה ואמונת ישראל למשפחה, לבית היהודי. מרכזיותה של המשפחה כתשתית של החברה, העם, התרבות והתורה, מלווה אותנו מתחילת ספר בראשית: בריאת האדם ואשתו כתחילת המין האנושי, נח ומשפחתו כיסוד האנושות שאחרי המבול, סיפורי משפחת האבות שהם המוקד של כל ספר בראשית עד הירידה למצרים, המאבק על קיום המשפחה בעת השעבוד, חגיגת הפסח במסגרת "שה לבית אבות שה לבית" ועד למעמד הר סיני בנוכחות העם כולו, בהדגשה על נוכחות האנשים והנשים.

ממבנה המשכן אפשר ללמוד גם על מבנה הבית. לדוגמה, בחדר המרכזי, חדר המשפחה, יש שלושה כלים: מנורה, מזבח קטורת ושלחן. המנורה פונה לחוש הראיה, הקטורת לחוש הריח, והשלחן – אל חוש הטעם ואל האוכל, בסיס קיומו של האדם. נתמקד הפעם בשלחן, המהווה מקור להבנת תפקידו של השלחן בבית היהודי.

(כדי לקבל את התמונה המלאה הנלמדת מן המשכן אל השלחן הביתי, יש מקום לדון גם ביחס שבין השלחן למזבח. שהרי חז"ל אומרים ששלחנו של אדם דומה למזבח ולנביא יחזקאל נאמר על המזבח ש"זה השלחן אשר לפני ה'" (יחזקאל מא כב), אך זוהי סוגיה נפרדת, שלא נדון בה הפעם).

עריכת שלחן והסבה סביבו לסעודה, נחשבת לדרך אכילה של קבע ושל כבוד. עד הקמת המשכן לא נזכר כלל הרהיט הזה בתורה. יתכן שהסיבה לכך היא שרהיט זה אינו מצוי בביתם של נוודים ורועי צאן כפי שהיו האבות והסובבים אותם. מכאן נובע, שהקמת המשכן משקפת את תחילת המעבר של עם ישראל מחיי נדודים לישיבת קבע בארץ ישראל.

עם זאת, יש לשים לב לכך שאין אזכור של שלחן אצל יוסף, בארמונו של המשנה למלך מצרים, וגם לא במגילת אסתר, בכל המשתאות והסעודות בשושן הבירה ובארמונו של אחשוורוש. כך הדבר גם בתיאור הסעודה הרשמית במקורות התנאיים: בהלכות סעודה במסכת ברכות (תוספתא ברכות פרק ה') ובתיאור סעודת ליל הסדר (משנה פסחים פרק י). הסועדים מסבים על מיטות בטרקלין, אין שלחן מרכזי והשמש מגיש לכל אחד מן הסועדים את מנתו.

נראה שהשוני בין אכילה בדרך הסבה על מיטות לבין ישיבה אצל שלחן הוא הבדל בין דרך נוחות לדרך כבוד. כך יש להסביר את הדימוי של משורר התהלים לשתי תקופות בחייו. מזמור כ"ג מתאר כיצד "ה' רועי לא אחסר" בשני אופנים. תחילה, כאשר דוד היה נער בבית אביו, רועה צאן, מופיעה בחינת "בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני". אחרי תקופות שבהן נאלץ גם להלך בגיא צלמוות, הוא עתיד להגיע אל המנוחה והנחלה כמלך, ואז יתקיים בו: "תערוך לפני שלחן נגד צוררי" (תהלים כג, עי' מלבי"ם לפסוק ה').

כך יש לפרש גם את תלונת עם ישראל במדבר, בשני חלקיה: "וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם, וַיְדַבְּרוּ בֵּאלֹהִים אָמְרוּ הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר" (תהלים עח יח-יט). תחילה ניסו את האלקים בלבבם בשאלת האוכל. לאחר מכן מופיע הדיבור באלקים, המבטא ספקנות נוספת: אפילו אם ה' יכול לספק להם מזון, האם יוכל לעשות זאת בדרך של כבוד ויישוב הדעת, בדרך של עריכת שלחן? הרי המדבר מקום הנוודים אינו הולם שולחנות ערוכים. בהקמת המשכן והעמדת שלחן ולחם הפנים עליו, מראה ה' לעם ישראל שלא זו בלבד שהדבר בכוחו, אלא שראוי שגם הם יסגלו לעצמם הנהגה שכזאת, של אכילה בכבוד ובישוב הדעת, גם אם הם נמצאים בעת נדודים ואי-יציבות.

גם בהלכות ליל הסדר למדים, שאכילה דרך הסבה היא הדרך הראויה לבטא את היותנו בני חורין. אך עבד אצל אדוניו ותלמיד אצל רבו אינם רשאים להסב בנחת ועליהם לשבת דרך כבוד.

מכל הנאמר מסתבר שישיבה סביב שולחן אינה רק עניין של נימוסים והליכות, אלא הדרכה בעבודת ה'. גם בהלכה וגם באגדה יש אינספור הנחיות והדרכות, הן לדרך עריכת השולחן והן לאופי ההתנהגות בסעודה. בהנהגה הנכונה, שלחנו של אדם ושלחן המשפחה הופכים להיות זירה של עבודת ה' המקבילה לעבודת הכהנים במקדש. נדגיש: שלחן הסעודה – ולא הסטנדר עם הגמרא שעליו. הסטנדר שייך לממד רוחני אחר, לעולם התורה, ואילו השלחן – לעולם העבודה.

מורגל בפיהם של בני ישיבות, שדעת בעלי בתים היפך דעת הלומדים (מיוסד על דברי ספר מאירת עיניים, מפרש השלחן-ערוך, חושן משפט ג' י"ג). אכן, בעניין פסיקת הלכה, העדיפות היא ללומדים, אולם בענייני עבודת ה', יתכן שיש בידי בעלי הבתים יכולות עודפות, באשר שלחן הסעודה יכול להפוך באחריותם ובניהולם למקדש מעט.

יהי רצון שנזכה להפוך את בתינו ואת שולחננו למקום עבודת ה'.

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג