השתדלתי, מסיבות אישיות, שלא להיחשף לסרטונים ותיעודים קורעי לב מהלווייתה של אוסנת בן שטרית ז"ל. כן, פעמים רבות צמד המילים "קשה לצפיה" נכתב עבורי. האזהרה הלקונית הזאת גורמת לי לחשוב פעמיים האם כדי להזדעזע אני צריך לצפות, או די בדמיון (ולצערנו לא צריך דמיון מפותח כדי להבין מעט את גודל הכאב).
אבל לתיעוד אחד כן נחשפתי. לא מהלוויה, אלא מהשבעה: ישי ריבו שר בבית האבלים "ואפילו בהסתרה שבתוך הסתרה". עין לא נותרה יבשה באותם רגעים.
תמיד הערכתי אומנים שחלק בלתי נפרד מסדר היום שלהם זה לשמח אנשים ב"ארבע עיניים". נכון, כל אמן שעולה על במה וזוכה למחיאות כפיים אומר בראיונות מתוקשרים, שהסיפוק הכי גדול שלו זה "לשמח את עם ישראל". אבל מה קורה כשאתה מקבל פנייה מהסוג הזה? בלי כפיים ובלי תאורה? זאת הופעה שעלולה לקרוע את הלב שלך לשניים – באמת. אמן שחי בתחושת שליחות של "לשמח את עם ישראל" (וישי ריבו חי כך, ברור) מבצע את התפקיד הזה עם כל הלב.
ישי ריבו מסתובב בבתי אבלים ובמחלקות בתי החולים לא מאתמול. אז למה זה תפס אותי דווקא עכשיו? הנטייה שלנו, של הקהל שנשאר בבית, היא לחשוב שיש לאמן כוחות אותם הוא שואב מהאנרגיות המיוחדות של הבמה והקהל. אחרי עוד הופעה בקיסריה או מופע זריחה במצדה, הבן אדם מקבל כוחות מיוחדים ויכול להופיע בהוספיס או לשיר גם בפני מי שמתו מוטל לפניו.
אז זהו, שלישי ריבו (וחבריו) אין את הדבר הזה כבר למעלה משנה. אין מחיאות כפיים ואין בקשה ל"הדרן". ניסיתי להיזכר, מתי באמת הפעם האחרונה שבה צפיתי בו שר? התשובה אליה אני הגעתי הייתה הלווייתה של מירית הררי ז"ל שנפטרה במהלך השנה האחרונה לאחר מאבק ארוך עם מחלת הסרטן.
אין במות. מחיאות הכפיים פסקו וצמד המילים "סולד אאוט" זה משהו שריבו לא ראה כבר הרבה זמן. אבל השליחות לא מפסיקה לרגע.
לפני שנה בדיוק, "בין תרומה לתצווה – יום הולדת קצת משונה", כשהקורונה פרצה לחיינו, ישי כתב לנו המנון לקורונה: "כתר מלוכה".
מאז הוא עצמו חלה בקורונה והבריא ברוך השם, והנה השיר הזה שוב רלוונטי. אנחנו שוב בפרשת תצווה, והוא שוב חוגג יום הולדת קצת משונה. נסו להיזכר איפה שמעתם את השיר החזק הזה לפני שנה, וכמה דברים עברו עליכם מאז. הפזמון שריבו כתב אז, עדיין מהדהד: "ומה אתה רוצה שנלמד מזה? ואיך נדע להתאחד בפרוד הזה? עד שניתן לך כתר מלוכה".