מזכות לערבות

סוד המעבר מאימת החורבן לשמחת הגאולה טמון גם במעבר מההסתגרות והתכנסות בתוך האני וזכויותיו, לערבות הדדית ול"בני איש אחד אנחנו"

ד"ר יוסי לונדין , י"ב באדר תשפ"א

מזכות לערבות-ערוץ 7
ד"ר יוסי לונדין
צילום: ללא קרדיט

שלושה תאריכים הזדמנו להם לשבוע אחד בחודש אדר השתא.

הראשון-יום י"א באדר, יום נפילתם של טרומפלדור וחבריו בהגנה על תל חי. יום שצוין במשך שנים רבות במדינת ישראל כיום הגבורה והמסירות, יום בו חונכו בני הנוער להיות מוכנים חלילה להקריב למען הכלל והלאום , אפילו את עצם חייהם, ובוודאי את נוחיותם ורווחתם.

השני –י"ב באדר. היום בו קבלה כנסת ישראל (בישיבה חפוזה, בנוכחות חלקית וללא כל תשומת לב ציבורית)בשנת תשנ"ב את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. החוק שאפשר את "המהפכה השיפוטית" במדינת ישראל שעל נזקיה ובעיותיה נכתב רבות גם מעל גבי אתר זה. אולם מלבד העובדה שהחוק העביר בפועל את הריבונות מהכנסת לבית המשפט וכדי בזיון וקצף, היווה ומהווה החוק סוג של ביטוי לישראל החדשה, זו הרחוקה מרחק רב מרוח תל חי, זו המקדשת את זכויות הפרט וחירות האדם ומקנה להם עדיפות כמעט אוטומטית על פני צרכי הציבור.

חשוב לציין את המובן מאליו, זכויות האדם הם דבר נפלא. איש מאתנו לא חפץ לגור במדינה או בחברה בה נרמסות חירויותיו, כבודו וקניינו של האזרח הקטן בידי מנגנוני השלטון. מובן מאליו  גם שצרכיה ואופייה של מדינת ישראל במלאת כמעט שבעה וחצי עשורים לקיומה ושגשוגה שונים מאוד (ב"ה!) מצרכי החברה בימי המנדט וראשית המדינה עת נלחם העם על חייו ועצמאותו, אולם "תשובת המשקל" הליברלית שהעבירה את המוקד מ"אנחנו" ל"אני" ומשיח החובות לשיח הזכויות, משכה חלקים בחברה הישראלית למחוזות רחוקים ובעיתים מאוד.

המגפה שאנו מציינים  בימים אלו שנה להופעתה חידדה כמובן את הבעיה. כולנו נדרשנו למצוות "אל תעשה" של ויתור על התכנסות, תנועה ועיסוק  ובהמשך למצוות "עשה" של עטית מסכות וכמובן החיסון. האתגר מורכב. ההנהגה לא פעם גמגמה וטעתה, ובכל זאת השאלה המרכזית המלווה את כל תקופת ההתמודדות היא פשוטה –אני או אנחנו? זכות או חובה? כל אדם לעצמו ולצרכיו או ערבות הדדית?

ורוב הציבור נקרא לדגל, ועטה מסכה ונתן כתף לחיסון תוך הודיה להקב"ה ולשליחיו בממשלת ישראל שסיפקו לנו מה שמיליארדים משתוקקים לקבל. ובכל זאת כיסי ההתנגדות עדיין רבים. רבים מדי. ואנה נוליך את החרפה כאשר גם אנשים יראי שמים מתעקשים על התכנסויות מדבקות הגורמות מוות וחילול השם נורא, ומה נאמר לנוכח אנשי ונשות חינוך המעזים להדביק את הילדים איתם הם באים במגע, ומסרבים אפילו לדווח על סרבנות החיסון, והכל בשם קדושת הזכות לפרטיות או קונספירציות הזויות.   

התאריך השלישי השבוע הוא כמובן פורים הבא עלינו לטובה.  וכל דור ודור מוצא בדברי המגילה את המילים המכוונות דווקא אליו. דומה שהשנה כדאי לשים לב למעבר מעם "מפוזר ומפורד בין העמים" שנהנה מאוד ממשטרו הליברלי של אחשוורוש, המגשים את חלומם של כל מכוני זכויות האזרח ועושה "כרצון איש ואיש", לעם המגלה ערבות הדדית, מתפלל יחד, נלחם ביחד וחוגג יחד ב"משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים".

סוד המעבר מאימת החורבן לשמחת הגאולה טמון גם במעבר מההסתגרות והתכנסות בתוך האני וזכויותיו, לערבות הדדית ולהבנה כי "כולנו בני איש אחד אנחנו". וליהודים הייתה ותהיה אורה שמחה ששון ויקר.