הרבנית ד"ר לאה ויזל
הרבנית ד"ר לאה ויזל צילום: עופר עמרם

פורים הוא החג האחרון בשנה שמתחילה בניסן, והגבוה מכל החגים. הוא מבטא את קבלת התורה העמוקה והמוחלטת – "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש", והוא אינו עתיד ליבטל גם לעתיד לבוא. פורים תשפ"א גם חותם שנה של קורונה. אומנם גם פורים דאשתקד היה תחת ההשלכות של מגפה זו, אך רובנו חווינו את הטלטלה הגדולה רק מתחילתו של הסגר הראשון שעות ספורות אחרי תום ימי הפורים של השנה שעברה.

"והימים האלה נזכרים ונעשים". סדר הדברים – נזכרים ואז נעשים. ההתחלה היא בהתבוננות במהותו של החג ומתוך כך אנו יוצאים לעשייתו. הזיכרון אינו רק אודות ההיסטוריה של החג או המצוות שבו, אלא גם אודות המקום שבו הוא פוגש את המציאות ההו_וית – אותי ואת העולם כולו – כיום. פורים תשפ"א, פורים דקורונה.

כפי שהתרגלנו בכל חגי השנה החולפת, המציאות מאלצת אותנו שלא לעשות את מה שאנחנו רגילים לעשות בכל שנה. בלי התקהלויות או חגיגות קהילתיות, בלי הכתרות וסעודות רבות משתתפים. יחד עם זאת, גלי השמחה הנשפעים בפורים שופעים כבכל שנה, והמשימה ככל הנראה היא רק שלנו - לחדד את הכלים כדי לקלוט אותם ואת האור שבהם כדי שיאיר לכולנו את הימים הללו. ברוח זאת העלינו כאן כמה תובנות, קריאות כיוון לעצמנו ואולי גם לאחרים, להאיר את החג הקדוש הזה.

"דברי הצומות וזעקתם"

תענית אסתר בלשון חז"ל היא "זמן קהילה לכול" (מגילה ב, א), זמן של התכנסות, ובפורים דאז - יום המלחמה. יום שבו הותר ליהודים לאחר הכנות של קרוב לשנה להינקם מאויביהם, יום שבו התענו כמנהג הלוחמים מתוך הבנה כי "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבא-ות". בשונה מתעניות אחרות, תענית אסתר אינה יום של אבלות אלא יום של התכנסות והתבוננות, יום שרק מכוחו אפשר להיכנס בצורה נכונה לפורים. זו גם הסיבה שעל אף שבדרך כלל אין מתענים בערבי יום טוב, ועל אף שמבחינה היסטורית צומה של אסתר המלכה היה בכלל בניסן, נקבעה תענית אסתר דווקא ביום זה. מלחמה אינה מוכרעת רק בחיל ובכוח אלא מתוך הבנה כי המערכה האמיתית מתנהלת בעולמות עליונים. לכן דווקא ביום המלחמה נצרך לא רק מאמץ מלחמתי אלא גם ואולי בעיקר מאמץ רוחני - התכנסות, צום וזעקה כדי להצליח במשימה ולהעביר את רוע הגזירה.

היחס הזה רלוונטי בכל מלחמה שהיא. וכאז כן היום, זה גם היחס במלחמת הקורונה בין האחיזה בכלים רציונליים ומדעיים לעבודה הרוחנית של התכנסות, תפילה וזעקה, בתוספת בירור נוקב כיצד יצור זעיר הפך להיות אחד האויבים הגדולים של האנושות. ימי הצומות וזעקתם – יום התענית, ההתכנסות וההתבוננות חייב להיות קודם, על מנת לאפשר את ההודיה והשמחה.

לראות את המלך

המצווה המרכזית בפורים היא קריאת מגילה, שדרכה אנו מקיימים את מצוות הזכירה – "נזכרים ונעשים". מצווה לקרותה ביום ובלילה. שתי הבחינות הללו, של היום והלילה, שונות זו מזו, וייתכן וזו הסיבה לברכת שהחיינו הכפולה (לשיטת הרמ"א).

שני פסוקים שונים מופיעים בגמרא כנימוק לחובה לקרוא את המגילה פעמיים: ר' יהושע בן לוי הסובר כי "חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר: אלוקיי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי" (תהילים כב, ג), ושיטת ר' חלבו הסובר כי "חייב אדם... שנאמר: 'למען יזמרך כבוד ולא ידם ה' אלוקיי לעולם אודך' (תהילים ל, יג)". הפסוק מתהילים כ"ב, המוזכר כנימוקו של רבי יהושע בן לוי, הוא הפרק של אסתר המלכה המבטא בצורה קורעת לב את זעקתה מהמיצר – "א-לי א-לי למה עזבתני". מבחינה זאת מעמיד רבי יהושע בן לוי את קריאת המגילה כתפילה וזעקה – סיפור הצרה הגדולה שהיו ישראל שרויים בה וזעקתם לבורא. לעומת זאת הקריאה של הבוקר היא קריאה של הלל, שבשלה אנו פטורים מאמירת הלל בפורים – "קרייתא זו הלילא" (קריאת המגילה היא ההלל, מגילה יד, א). ואכן הפסוק המובא משמו של ר' חלבו לקוח מפרק ל' בתהילים שכולו שיר, הלל והודיה על התשועה: "למען יזמרך כבוד". פרק שכל כולו תודה של מי שניצל וראה בישועת ה' (ראו עוד ברב סולובייצ'יק, על התשועות, עמ' 15 ואילך).

אז מה היא מגילת אסתר? זעקה מרה או הלל על ישועות כבירות? נראה שגם וגם. "אכתי עבדי אחשוורוש אנן" (עדיין עבדי אחשוורוש אנחנו, מגילה יד, א). המגילה נגמרת בישועה מפתרון סופי אכזרי, אך ישראל נשארים עדיין עבדי אחשוורוש. בניין המקדש מתעכב, וגאולה שלמה עוד טרם נראית באופק. ואולי הכואב ביותר הוא שאסתר, השליחה להצלה, נותרת בארמונו של אחשוורוש. תחושת הארעיות והסופיות של האדם בכלל והיהודי בפרט חזקה גם בסוף הסיפור, והמגילה כולה בסימן "ויהי בימי אחשוורוש" - לשון צער מתחילתו של סיפור ועד לסופו.

ועם זאת, פורים לעולם יחול באדר שני מכיוון שכמסקנת הגמרא סומכים גאולה לגאולה, וגאולת פורים חייבת להיות סמוכה לגאולת פסח. שתי הגאולות הללו שונות מאוד זו מזו, אך דומות במהותן. גאולת פסח ניסית ופלאית, ישראל עטופים בענני הכבוד, שותים ממי באר מרים ואוכלים מן מן השמיים, הים נבקע לפניהם ועמוד הענן מורה להם את הדרך ילכו בה. השגחת ה' מתגלה עליהם במלוא הודה. גאולת פורים, לעומתה, נסתרת שבנסתרות, שם שמיים אינו מוזכר במגילה, הכול מתנהל לכאורה בידי אדם והגאולה כאמור חלקית ביותר. אך זו גם זו מונהגות ומושגחות היטב מכוח ההשגחה האלוקית החופפת על המציאות, המנהלת את עולמה בחסד וברחמים והחומלת בראש ובראשונה על ישראל בניה, ושתיהן כאחד מקדמות את העולם בדרך לתיקונו השלם.

לראות את המלך, מלכו של עולם, המסתתר בתוך המגילה ולהבין שהוא בדיוק אותו המלך שגאל את בניו ביד חזקה ובזרוע נטויה בפסח - זו המשימה של פורים. לגלות את הבורא המסתתר בתוך מציאות עלומה ולחזק את האמונה בכך שהעולם מתקדם גם מתוך הנעלם - זו אולי גם המשימה של השנה האחרונה.

הרבנית ד"ר שולמית בן-שעיה
הרבנית ד"ר שולמית בן-שעיה צילום: עופר עמרם

בקשה מתוך שפע

כל הפושט ידו ליטול נותנים לו. העיקרון המנחה של פורים הוא היכולת לבקש ומכוח זאת לקבל. דין מתנות לאביונים הוא הרבה מעבר לחובה ההלכתית לתת צדקה בפורים. בעלי החסידות האריכו במשמעות פשיטת היד של פורים והזעקה לקב"ה – "ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך ותיפול לפני רגליו ותבך ותתחנן לו". המלך הוא מלכו של עולם ואסתר מתחננת על עצמה, על עמה. כמה ענווה צריך בשביל לפשוט יד במדרגה כזאת, להיות בבחינת עני שכל כך הרבה יש לו, אך גם כל כך הרבה חסר לו. לא עני שפושט ידו כעסקן המחזר על הפתחים, אלא כאדם שבא מתוך שפע של טוב אבל מבין שכל כך הרבה עוד חסר, והוא פונה כלפי שמיים ומבקש ומתחנן ואם לא על עצמו לפחות על עמו. הפושט ידו ליטול – נותנים לו. רק צריך להיות בבחינת פושט יד.

שמחה מדויקת מולידה חובה מוסרית. שמחת פורים מחייבת נתינת מתנות לאביונים – היות שהשמחה נובעת מתוך ענווה עמוקה ומהבנה שכל מה שיש לי לא נועד אלא על מנת להשפיע לאחרים. אך גם מה שיש לי הוא כאין וכאפס לעומת הצרכים החסרים של הכלל, וממילא התפילה הגדולה הנובעת מתוך שמחת פורים ופשיטת היד כלפי שמיא - על מה שחסר לכולנו - גאולה שלמה וישועה. תשומת הלב למי שאין לו מולידה את ההבנה כי גם לי, על אף כל הטוב שיש לי, עוד הרבה הרבה חסר: "כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי ואיככה אוכל וראיתי באובדן מולדתי".

אך הבשורה הטובה לקראת סוף המגילה, לאחר הדרמות הגדולות במהלכה, היא כי "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר" וקריאה מן המיצר היא זאת שתוציא למרחב – רק צריך לבקש. "מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה, ה' לי לא אירא".

***

הרבנית ד"ר לאה ויזל היא ראש המדרשה בבר-אילן; הרבנית ד"ר שולמית בן-שעיה היא יועצת הלכה, רבנית אולפנת אמי"ת להבה ומרצה במכללת אורות ישראל

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)