רבי יהושע בן לוי אומר שכאשר חל פורים בשבת, שואלים ודורשים בעניינו של יום (מגילה ד ע"א). מן הגמרא משתמע שדבריו הם היתר: היה מקום לחשוב שכשם שאין לקרוא בשבת זו במגילה כך אין לדרוש בה מעניינו של יום ורבי יהושע בן לוי מתיר את הדרשה. אולם הרמב"ם כותב שזו דרישה מחייבת: דווקא מפני שלא קוראים מגילה, דורש ר' יהושע בן לוי להזכיר את עניינו של פורים על ידי הדרשה בענייני היום (הלכות מגילה א' יג).
יש אומרים שצריך לדרוש באגדה, בסיפור הנס ופרסומו, ויש אומרים שצריך לדרוש בהלכה, מהלכות הפורים. אנו ננהג כדרכם של דרשנים: לשלב ביניהם, וכאשר משלבים, ראוי לשלב גם את פרשת השבוע.
י"ד באדר אינו יכול לחול בשבת על פי הלוח שלנו, ולכן דברי רבי יהושע בן לוי יכולים להתקיים רק בערים המוקפות חומה, ובראשן – ירושלים. עם זאת, יש מה ללמוד מפורים זה גם לכלל ימי הפורים שבכל מקום ובכל שנה ושנה.
פורים שחל בשבת הוא פורים משולש. מצוותיו נפרסות על שלשה ימים: מקרא מגילה מוקדם ליום ששי, סדרי התפילה של פורים מתקיימים בעיצומו של יום - בשבת, ואילו מצות משתה ושמחה נדחית ליום ראשון. עם מקרא מגילה מחלקים גם מתנות לאביונים, כי "עיניהם של אביונים נשואות למקרא מגילה" והשמחה ביום ראשון כוללת משלוח מנות וסעודה הכרוכים זה בזה.
בשבת, מוסיפים הודאה "על הנסים" בתפילה ובברכת המזון, וקוראים בתורה את הקריאה של פורים, פרשת מחיית עמלק ואף מפטירים בעניינו של יום, דבר שהוא חידוש – זו ההזדמנות היחידה שבה קוראים הפטרה בפורים!
השבת של פורים היא כעין "נייר לקמוס" (יתכן שבגלל כמויות השתיה והסחרור הכללי, נכון יותר להשתמש בדימוי: "צנטריפוגה"). היא חושפת שפורים אינו יחידה אחת אלא תרכובת, שניתן להפריד בין מרכיביה. השבת היא אמצעי ההפרדה. לפי הגמרא, אין קוראים במגילה בשבת בשל גזרת חכמים, שמא יבוא לטלטלה ברשות הרבים (בבלי מגילה ד ע"ב), ואין מקיימים שמחה בשבת, כדי להבחין בין שמחת השבת שהיא קבועה מן השמים, מששת ימי בראשית, לבין שמחת פורים שנקבעת על פי הלוח, מעשה בית דין אנושי (ירושלמי מגילה א, ד)
החידוש המפתיע של פורים משולש הוא בעצם חלוקת המצוות על פני שלשה ימים. כל מועד אחר שנדחה או מוקדם מפני השבת, נדחה או מוקדם בשלמותו. כשתשעה באב חל בשבת נדחה כל המועד ליום ראשון ולא רק הצום. גם את איכה והקינות, קריאת התורה וההפטרה מקיימים ביום ראשון. כאשר תקיעת שופר ונטילת לולב נדחות מפני שבת, הן מתקיימות ביום טוב שני או בחול המועד, אך לעולם לא יתקיימו ביום נפרד, ביום חול והוא הדין בכל שאר המועדים הדחויים.
כדי להבין מדוע התפזר הפורים על פני שלשה ימים יש להבין מה ייחודו של כל אחד מחלקיו. במגילת אסתר נאמר שהימים האלה של פורים "נזכרים ונעשים" ובגמרא הבחינו: "נזכרים" זה מקרא מגילה, "נעשים" זה משתה ושמחה (ירושלמי מגילה א, א). תחילה קוראים במגילה ונזכרים בנס, בהיפוך הגורל, בהריגת המן ובניו ובניצחון בימי המלחמה.
רק לאחר מכן מבטאים את הרווחה שבאה אחרי ההצלה, במשתה ושמחה. בפורים המקורי, מתוארים שני השלבים, י"ג בפרזים וי"ד וט"ו בשושן היו הימים שבהם נקהלו היהודים בעריהם, "ואיש לא עמד בפניהם כי נפל פחדם על כל העמים", הם עמדו על נפשם והרגו בשונאיהם. למחרת, יום ארבעה עשר בפרזים וביום חמשה עשר בשושן, הם "הימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם", ועשו אותם ימי משתה ושמחה. בדרך כלל מתקבצים שני האירועים לחג אחד, אבל כאשר השבת דוחה אותם מעליה, הם נפרדים. את מקרא מגילה אפשר להקדים שכן הוא רק הכנה לשמחת פורים והוא יכול להיעשות לפני המועד. המשנה מאפשרת גם בשנים רגילות לקיים את קריאת המגילה החל מי"א באדר, כדי להקל על הכפריים המגיעים לעיר בימי השוק – בשני וחמישי (משנה מגילה א' א'. גמרא ומפרשי המשנה שם).
יום המנוחה שאחרי הניצחון חל בט"ו, בשבת, ולכן נוהגים בו מנהגי החג האפשריים לקיום בשבת: אמירת על הנסים וקריאת התורה וההפטרה. זהו השלד הגרעיני של פורים: יום הודיה ושבח לה' על הנס. שלד זה מבטא את הממד הנינוח והשלו של מי שזכו לישועה והגיעו אל המנוחה והנחלה: "כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם" (אסתר ט כב).
אילו שמחת הפורים היתה רק המנוחה והרגיעה, היה אפשר לקיימה בשבת. ואמנם יש פוסקים הסבורים שכשחל פורים בשבת בירושלים נוהגים משלוח מנות וסעודה בשבת (שו"ת מהרלב"ח סי' לב), אולם רוב הפוסקים מורים בעקבות הירושלמי שהמשתה והשמחה נדחים ליום ראשון (שו"ע או"ח תרפ"ח ו). מכאן אנו למדים ששמחת פורים אינה רק המנוחה והשלווה השבתית, יש בה פעילות מסוג אחר, שאינו משתלב עם מנוחת השבת.
כל שומרי שבת וחוגגי פורים יודעים זאת, באופן פשוט ומוחשי עד מאוד: מנוחת שבת ושמחת פורים מתרחשות בשני מישורים שונים של הנפש.
כאן מופיע הממד המחודש של שמחת פורים, ה"ונהפוך הוא", השתיה "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". שמחה גועשת ורועשת המבקשת לפרוץ את הגבולות של המתינות ויישוב הדעת של שאר ימות השנה, לרבות שבתות ומועדי ישראל, ולאפשר השגות רוחניות בעצמות אחרות. השגות כאלו יכולות להופיע בעקבות שיבוש סדרי החיים הגורם לחשיבה מחודשת עליהם מיסודם. הפיכה שכזאת מתרחשת בעקבות טראומה של קירבת מוות מוחשי, כפי שהיתה ליהודים אשר בשושן ואותה אנו מנסים לשחזר ב"עד דלא ידע" של משתה פורים.
עם סיום ההנחיות לבניין המשכן בפרשת תרומה ולהכשרת הכהנים לעבודתם בפרשת תצוה, מופיעה בתורה פרשיה המתארת את סדר העבודה הקבוע במשכן: הקרבת התמידים, הקטרת הקטורת והעלאת הנרות דבר יום ביומו. ה"תמידים כסדרם" הם היפוכה של עבודת הפורים. ההתמדה, השגרה הקבועה והברוכה, העשייה הקצובה והמדודה. כל אלו נרמזים ונלמדים מעבודת הקבע של המשכן.
פורים הוא המועד היחיד שנוצר בגלות, בעת החורבן, כשהסדרים הקבועים הופרו, כשהפסיקו להקריב תמידים כסדרם. הוא חושף את הפן הכאוטי, הפראי והפרוע של המציאות. הכנסתו של פורים כחג קבוע ללוח השנה העברי ואף למעלה מכך - מאמר חז"ל שלעתיד לבוא כל המועדים בטלים מלבד פורים (מדרש משלי ב ט), - מעידים שהפרת הסדר הפורימית קיימת לא רק בשוליים הפרומים של החברה ושל המציאות, אלא היא מצויה ביסוד הכל. היא גנוזה בשכבת המעמקים שמתחת לקרום הדק של העולם הבהיר והמסודר.
אחת בשנה, בפורים, אנו מסירים את המכסה ומציצים אל התהום שמתחת לאבן השתיה שעליה נבנה המקדש (מכות יא ע"א ועי' להרחבה במאמר: "על פי תהום"). משם שואבים כוחות להתמודדות עם עמלק, שהוא הגורם המפרר והמפרק של המציאות וחוזרים לסדר היום הקבוע של "תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם".
יהי רצון שבזכות עבודת הפורים המשולש ושמחתו, נזכה במהרה לברכה משולשת, שכלולות בה כל הברכות והטובות שהקב"ה משפיע לעולמו.