בית הדין הרבני יקבע
בית הדין הרבני יקבע צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

בית היתומים הספרדי בירושלים נוסד לפני 96 שנים בבית הדין של הרבנות הראשית כהקדש דתי למטרות צדקה ורווחת יתומים.

נכס בית היתומים משתרע על פני שטח נרחב ברחוב יפו בלב ירושלים. הוא כולל שלושה בתי כנסת גדולים, בנייני פנימייה, חדרי אוכל וכן חצר ענקית וחנויות מושכרות.

אנשי הקדש בית היתומים הספרדי דיווחו לבית הדין הרבני כי לאחרונה נשלח אליהם מכתב דרישה מאת רשות התאגידים, ובו נטען כי הפיקוח על ההקדש צריך להיעשות על ידי יחידת רשם ההקדשות הציבוריים "מכוח הוראות חוק הנאמנות".

מתברר כי זוהי דרישה תקדימית לרשום את כל ההקדשות הדתיים בפנקס ההקדשות הציבוריים המתנהל אצל הרשם. בהמשך דרש רשם ההקדשות מאפוטרופסי ההקדשות אף להגיש אליו דו"חות שנתיים וזאת מבלי שהתקבלה רשותו של בית הדין או אישורו של היועץ המשפטי לממשלה.

נאמני ההקדש טענו כי "מדובר בשינוי מדיניות מצד משרד המשפטים, אשר מבקש להפקיע את הפיקוח על ההקדשות הדתיים מבית הדין ולהעבירם לידי רשות התאגידים". כמו כן טענו אנשי בית היתומים כי "עניינם של כלל ההקדשות אשר נוסדו בפני בית הדין הרבני צריך להתברר בפני בית הדין הרבני, והוא זה שצריך לפקח עליהם. הדבר נכון בפרט לגבי הקדש בית חינוך יתומים לעדת הספרדים".

בשל כך ביקשו נאמני ההקדש סעד הצהרתי, שבמסגרתו יורה להם בית הדין שלא לרשום את ההקדש בפנקס ההקדשות הציבוריים ושלא למסור לרשם ההקדשות דין וחשבון על פעולות ההקדש, וזאת בשל סמכותו הייחודית של בית הדין לפקח על הקדשות דתיים.

הפרקליטות השיבה בשם רשם ההקדשות כי שאלת הסמכות לעניין רישום ופיקוח על הקדשות דתיים נמצאת בדיונים במשרד המשפטים, וכי אין לבית הדין הרבני סמכות לתת סעד נגד רשם ההקדשות. בתגובה לכך טענו אנשי ההקדש כי תשובת הפרקליטות "מפתיעה במיוחד" שכן אם העניין "נמצא בדיונים" מדוע אם כן אצה הדרך לרשם ההקדשות לרשום את ההקדש ולדרוש דוחות? לדברי נאמני ההקדש, רשם ההקדשות הציבוריים מנסה לרוקן את בית הדין מסמכויותיו לעניין הקדשות דתיים. להמחשת "גודל האבסורד", הוסיפו כי הקדש כולל מינסק, למשל, מצוי בימים אלה בסיום ביקורת עומק שערכה רואת חשבון שמונתה על ידי הממונה על ההקדשות הדתיים בבתי הדין, וגם הוא קיבל מכתב דרישה דומה. "האם יש טעם אמיתי בפיקוח נוסף?", שאלו.

בפסק דין מקיף ויסודי של אב בית הדין הרב שלמה שטסמן והדיינים הרב אייל יוסף והרב עידו שחר, הנשען על יסודות הלכתיים איתנים ועל עשרות מקורות במשפט האזרחי, פסק בית הדין כי דרישתו של רשם ההקדשות לרישום ולהמצאת דוחות כספיים מהקדשות דתיים מתערבת שלא כדין בסמכויות הפיקוח המסורות לבית הדין על פי חוק. פסק הדין נשען על יסודות הלכתיים איתנים ועל עשרות מקורות במשפט האזרחי.

בית הדין קבע כי לבית הדין הרבני מסורה על פי חוק סמכות היצירה והניהול הפנימי של ההקדשות הדתיים, ובכללם הרישום והפיקוח על ניהול ההקדשות.

הדיינים קבעו כי "על פי דין תורה בית הדין הוא אביהם של ההקדשות וממונה בכוח שיפוטו על הפיקוח ועל ניהול ההקדשות, ועל נאמניהם – הן ישירות והן באמצעות עושי דברו – הממונה על ההקדשות, יחידת הפיקוח על ההקדשות ובעלי תפקיד נוספים". עוד קבע בית הדין כי באופן כללי סמכות הפיקוח של בית הדין על ניהול הקדש דתי כוללת את הסמכויות שניתנו בחוק הנאמנות לרשם ההקדשות, לעניין רישום ופיקוח על הקדש ציבורי. לרשם ההקדשות אין כל סמכות כלפי הקדשות דתיים שנוצרו לפני כניסת חוק הנאמנות לתוקפו. כמו כן אין לו כל סמכות כלפי הקדש דתי שנוצר לאחר כניסת חוק הנאמנות לתוקף, כאשר בית הדין הורה בעת יצירת ההקדש כי הוראות החוק לעניין יצירה וניהול פנימי לא יחולו על ההקדש.

בית הדין ציין כי "הלכה היא בפני בית המשפט העליון, הלכה שנשתרשה במערכת הדינים, כי כל הוראות חוק הנאמנות אינן חלות על הקדש דתי, לרבות הקדש בעל מטרות ציבוריות שנוסד לפני בית דין דתי לפני כניסת חוק הנאמנות לתוקפו".

לנוכח קביעות אלו קיבל בית הדין את בקשת האפוטרופוסים והורה להם שלא לרשום את ההקדש בפנקס ההקדשות הציבוריים ולא לתת לרשם ההקדשות דו"ח על ניהולו ועל קיום מטרותיו או כל דיווח אחר.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו